קצת מפתיע איך האלבום של חמי רודנר התקבל עד עכשיו בשקט יחסי. לא בהתלהבות, לא בקרירות בכמעט אדישות. כאילו חמי רודנר לא היה מהמנהיגים הכריזמטים של הרוק הישראלי בשנות ה-90, וכאילו שלא כתב כמה מהבלדות היפות של תחילת ה-2000. אדישות. ב"שיר שבור", אחד מהשירים ב"זמן אסיף", יש שורה על להקה שמתפרקת אבל "תל אביב עסוקה בלהתפרק פירוק קטן משל עצמה" ולכן "להקות שמתפרקות כבר לא מזיזות דבר לאף אחד". ב-18 שנים של טענות על מותו של הרוק הישראלי לא נכתב על זה דימוי צלול ועצוב כל כך. במודעות מלאה לזה, גם חמי רודנר קצת שכח את הפודיומים: "זמן אסיף" הוא לא אלבום שמתאבד על כל הקופה; זה אלבום של מוזיקאי שנהנה מהמוזיקה שלו, מהשירים, מהבמה, אבל לא רוצה יותר להיות דיוויד בואי או שלום חנוך.
קשוב מאוד - לכל הטורים
האזינו לאלבום "זמן אסיף" במלואו:
קלישאה תגיד ש"זמן אסיף" הוא אלבום שמראה את ההתרככות של הרוקר המשופשף שמתקרב לגיל 50, אבל זה כמובן הבל. "הילד העצוב-המפוחד-שורף-גשרים כיבה עצמו לדעת" כבר מזמן, כמו שהוא שר ב"סוד הדברים הפשוטים" השיר היפה שסגר את "מלנכוליה אהובתי" לפני, אבוי, למעלה מעשור. לפני שש שנים הוא הוציא אלבום שאפתני בהפקה של קובי אוז, "מכונת השירים הגדולה", שזכה לכתף קרה מהביקורת והקהל, ומאז הוא קצת נעלם כיוצר סולו (את איפה הילד הוא דווקא איחד). עכשיו, יחד עם ערן וייץ בעמדת המפיק (עוד נחזור אליו), החבר ירמי קפלן שמתארח בתופים בכמה שירים, ועוד כמה מכרים (בהם גם הצ'לנית מאיה בלזיצמן והמתופף מתן אפרת), הוא יצר אלבום פשוט שחוזר בדיוק אל סוד הדברים הפשוטים: בסאונד הישן של אותן בלדות רוק מעט בלוזיות שאפיינו את ראשית קריירת הסולו שלו, ובטקסטים לא יומרניים על דברים שבינו לבין עצמו, ולבינה. לא תמצאו כאן המנוני מחאה שרוצים לשנות את העולם, וגם לא אהבות של הרואין. דברים פשוטים.
גם אם זה לא אלבום התרככות, זה בהחלט אלבום על התבגרות לא מילה שרוקרים אוהבים לשמוע. לא מעט שירים ב"זמן אסיף" לרבות שיר הנושא המצוין (שבאיזה אופן, מזכיר איכשהו יותר מכל שירים של קובי אפללו ברוח "בא מן השתיקה", בחיי) - מדברים על אבהות, על קשר למקום: אלה דברים שמגיעים ממקום שלם, נינוח ובעיקר ביתי. יתרה מכך, "זמן אסיף" חושף בפנינו את שתי תחנות התרבות שבהן חמי רודנר מרגיש הכי בבית בעולם. הראשונה היא המוזיקה של הביטלס. רודנר שב וסיפר בעבר איך ג'ורג' מרטין, המפיק המוזיקלי האגדי של ארבעת המופלאים אמר לו איך הביצוע שלו יחד עם הפילהרמונית ל-"I'm the Warlus" הוא הטוב ביותר ששמע מאז לנון. מהרגע הזה נולד האלבום "גאולה", וכנראה לימים גם "זמן אסיף". זה לא רק הקאבר ל-"Ob-la-di, Ob-la-da" שבסוף האלבום (המעט מיותר, בעיני), זה מופיע בעיבודים לכלי מיתר, לאורגנים. מבחינת רודנר זה השטח הביתי התרבותי האותנטי.
"I'm The Warlus" בביצוע היפהפה ההוא עם ג'ורג' מרטין
וכאן "Ob-la-di, Ob-la-da" עם שליחי הבלוז מהאלבום החדש
אבל היסוד השני ב"זמן אסיף" הוא מה שינק מאבא ואמא בקיבוץ גבעת ברנר. זאת נקודה קריטית להבנת תפקידו של רודנר בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית: איפה הילד הייתה להקה של קיבוצניקים שדחתה מעליה את הקיבוצניקיות, את שירי ארץ ישראל וריקודי ההורה. בדיוק כמו שסי היימן לקחה את "כמו צמח בר" של אבא שלה ללונדון של הניו-וייב, חמי רודנר ב"אמריקה קרובה" צרח "בפרדס ליד השוקת". ההתמודדות של הלהקה הזאת עם הורי מנהיגיה (הוריו של חמי רודנר היו מיודדים עם נעמי שמר; אביו של אסף שריג היה המשורר יוסף שריג מבית השיטה, שכתב את "אור וירושלים" ונהרג במלחמת יום הכיפורים), ברוקיזציה של סמלי התרבות שלהם על כל המשתמע מכך, הייתה המצע שעליו היא פרחה, בדומה אגב למה שכנסיית השכל עשתה עם השפעות מרוקאיות. זה לא סתם שהם עכשיו חוזרים הביתה עם האנדלוסית, ורודנר חוזר לשירי ארץ ישראל.
"בדרך לעין גב" הוא שיר המפתח באלבום מהבחינה הזאת, והוא מתאר לא פחות מאשר נסיעה לפסטיבל המוזיקה שמתקיים בקיבוץ שלשפת הכנרת, שבמרכז אירועיו מופעי שירה בציבור של חבורות זמר ומקהלות, מהסוג שלפעמים נתקלים בו בלילות מול הערוץ הראשון (אולי תיפלו פעם על חמי רודנר מבצע שם את "ניגון עתיק" של אלתרמן, לי כבר יצא). הוא קורץ שם לשילוב של העולמות האלה בו "חורשת האקליפטוס שם, וגלזגו ומנצס'טר בדם", ואחר כך הוא "עומד מול שירה בציבור, נוסטלגי שבור". בשיר הלפני אחרון (או האחרון אם מתעלמים מהחידוש לחיפושיות), "סבא חיים", הוא אפילו שר קצת ביידיש על סבא שלו. "אני נושא את שמו, אך לא קוראים לו בו, ואת שפת אמו לא אדע אך העיניים שלי הן שלו" היש מילים פשוטות יותר לחיפוש זהות עם שורשים רחוקים? הצלע שמשלימה את החיפוש הזה הוא באמת ערן וייץ, מי שעבד בשנים האחרונות עם חוה אלברשטיין, נורית גלרון ורונה קינן, וכנראה האיש שחתום יותר מכל על הגרסה האשכנזית לרטרו המוזיקלי של השנים האחרונות, ממש במקביל לאלבומי הפיוטים, המחרוזות והקונצרטים האנדלוסים.
יש לא מעט שירים יפים ב"זמן אסיף". "הכי אמיתי" הפותח למשל הוא ממש "חמי של פעם". אבל השירים גם דומים מאוד אחד לשני, דומים מדי, וגם היפים שבהם, עד כמה שעצוב לומר זאת, אינם על-זמניים כמו שירים רבים אחרים שהוציא בעבר. אז טוב שחמי רודנר חזר לאינטואיציות המקוריות המוצלחות שלו, ו"זמן אסיף" הוא באמת אלבום שנעים לשמוע, אבל מי שכונה "הפה הכי גדול ברוק הישראלי" חייב לנו עוד לפחות שיר גדול אחד.
שיר אחד בשבוע
אחד באוקטובר היום, ולפני 16 שנה בדיוק מתה ענבל פרלמוטר בתאונת דרכים. ככל השנים עוברות היא רק נדמית ענקית יותר, והשירים יפים יותר.