"שנסון לציון" - רננה נאמן
אחרי פלישת הצ'לו הגדולה של השנים האחרונות (באדיבות מאיה בלזיצמן המצוינת ואחרים שהחלו משתתפים בכל הקלטה אפשרית), אל המוזיקה הישראלית מגיע גם הנבל, לראשונה ככלי מוביל, יחד עם "שנסון לציון", אלבום הבכורה של רננה נאמן. האלבום של נאמן, בת 22, שהיא גם הבת של במאי הקולנוע וחתן פרס ישראל ג'אד נאמן ("מסע אלונקות") וגם האחות של ליבה נאמן מסיסטם עאלי, מעניין לא רק בגלל האומץ האמנותי הראשוני שלו, אלא גם בגלל תכניו האמיצים לא פחות - היא לא בוחלת ביצירה פוליטית (בדיוק כמו אביה ואחותה), אישית, נשית, עדינה ובוטה גם יחד.
להאזנה לאלבום במלואו:
לא שגרתי לפתוח אלבום בשיר בשם "אפילוג", אבל כבר ברור ששום דבר כאן לא ממש שגרתי. נאמן יוצרת שילוב מיוחד, ומאוד לא אופייני ליוצרים ישראלים צעירים, בין מצע מוזיקלי שהוא רך מאוד ועדין מאוד, לטקסטים שמבקשים לטעון אמירות מורכבות ולעתים הם אף בוטים. התוצאה היא מכלול אדג'י ואינטליגנטי. שיר הנושא ו"אם תרצו" (נחשו בעצמכם עם איזו תנועה הוא מתכתב), הגם שהם מלאים סיסמאות - כדרכן של יצירות פוליטיות - נעטפים על ידי נאמן בחן באמצעות עיבוד מוזיקלי חכם ווירטואוזי, שלפעמים מביע הרבה יותר מהטקסט עצמו (במיוחד האקורדיון ב"שנסון לציון", שקורץ כמובן ללחנים רוסיים ולשירי הפלמ"ח והלהקות הצבאיות המוקדמות או סולו הנבל בסופו של "אם תרצו"). שיר אחר ומוצלח, "בואי לילה" השקט, מתכתב עם "סליחות" של לאה גולדברג.
מי שהופקד על מלאכת ההפקה היה קרוב המשפחה בנו הנדלר (שזכור בין היתר מעבודתו עם תומר יוסף בפרויקט "הטרמפולינה" ועם ברי סחרוף ב"אתה נמצא כאן"), שגייס את האחים אסף ואייל תלמודי ועוד כמה חברים ליצירת האלבום, שנע בין הקברטי-ג'אזי לאקוסטי, כשהבסיס הוא כאמור הנבל של נאמן ועליו הקול שלה: אחד מסודות קסמה אך גם המכשול הגדול שלה. היא זמרת שהיא גם קצת שחקנית, והיא כובשת בדרמטיות המסתורית והכנה שלה גם כשהיא צינית וגם כשהיא שרה ברכ?ו?ת, אבל בו בזמן כמבצעת היא מסתגרת, מסתתרת מאחורי הנבל - מה שעשוי להעיד על כך שהיא מרגישה בנוח יותר כנגנת נבל מאשר כזמרת, ויכולות הביצוע שלה מתגלות כאלמנט לא מלוטש מספיק שמקשה עליה ליצור שיר מנצח אמיתי באלבום הזה. גם הטקסטים המעט שבלוניים קורסים לעתים תחת משפטים מלאי סמליות, וזה חבל, כי הולך לנאמן הכי טוב במשפטים ישרים, פשוטים כמו בשיר הטוב באלבום, "מים חמים", שבאמצעות תיאור פשוט של קומקום שורק מצליחה לבטא אינטימיות ורגישות רבה.
הרושם הראשוני מ"שנסון לציון" הוא שמדובר באלבום בכורה מעט בוסרי של יוצרת עם פוטנציאל הרבה יותר רחב, ואמנם, כל הסימנים מעידים על עתיד מרתק לנאמן. היא חריגה בנוף הן עם הווירטואוזיות שלה והן עם התעוזה, העומק והאופקים הרחבים שלה. עם מעט ליטוש, לאלבום הבא היא כבר תגיע עם מטען הרבה יותר משמעותי.
"גימל" - בוא לבר
"גימל", האלבום השלישי של סופר-גרופ הPאנק בוא לבר (אחרי "בונג רוק" ו"שתיים") יצא בחודש שעבר בשקט בשקט, אם זה ביטוי שאפשר להשתמש בו בהקשר הנ"ל. בוא לבר מסתובבת כבר בערך עשור, ומנהיגה בראש מורם את האגף השמח וההומוריסטי של הפאנק הישראלי, עם שירים שבאופן מסורתי לא עולים על שתיים וחצי דקות ועוסקים בנושאים מהותיים כמו חשיש, אניס ומה שביניהם, ובין היתר טבעה את כינוי הגנאי "חושם" או "חושם מת" כשמדובר במקרה קיצוני יותר.
להאזנה לאלבום במלואו:
ב"גימל" חוזרים ישי ברגר (המכונה גם ישקי אסקובר, שם שהוא כופר בו בשיר החדש "זאת הייתה טעות לא קוראים לי ישקי אסקובר"), יונתן חרפק (שניהם חברי Useless ID), חיים בנימיני (Betzefer) ועוד חברים עם 26 (!) שירים חדשים, ולא מעט קלאסיקות מיידיות לחובבי הז'אנר, כמו "באים לדפוק" שצוחק על "Chop Suey" של סיסטם אוף א דאון או "כל הכבוד" האנטי-משטרתי (כמיטב המסורת הפאנקיסטית), אבל לא פחות מזה בולטים כמה שירים על הסצינה עצמה, שרק מבליטים עד כמה המעמד של בוא לבר הוא משמעותי בתוכה. כך למשל "ברוגטקה", "מי הוא מלך הפאנק" ובעיקר "סמיילי תחזור", סוג של שיר אהבה לחברים מכמה להקות בולטות כמו הורקור, נוט און טור, קין והבל 90210 ואחרים, "וכל הלהקות האחרות שיזדיינו". בקיצור, שמח, מצחיק, מחופף במובן הטוב של המילה וגם נשמע מצוין - הרוקנ'רול הכי כיפי בישראל.
אז תתפלאו, זאת לא רק נחלה של מעטים: במוצאי שבת הבארבי התמלא למה שהוגדר כמופע השקה לאלבום - ובו זמנית גם מופע פירוק. בין היתר, בין סיום המופע להדרן הופיעו חברי ויתרתי, באקט אולי סמלי של חילופי משמרות בסצנה בין להקות שהצליחו לפרוץ את הגדרות שלה. אז נכון שבוא לבר יצחקו עליי או על כל מבקר אחר שינסה להספיד את ההרכב הזה או לטעון לגביו איזו טענה איכותית - ובכל זאת הנה: זאת חבורה מצוינת של מוזיקאים, מעולה בז'אנר שלה, ואחרי שהיא תתפרק בטוח שיהיה כאן הרבה פחות מצחיק. אבל האם גם הפירוק הוא עוד בדיחה? לשאלת וואלה! תרבות אם הלהקה באמת מתפרקת, ענה ברגר בצורה אופיינית ש"לא יודע. מתישהו בטח. בקרוב".
והערה קטנה
אחרי שגבריאל בלחסן מת, שותפו לאלג'יר אביב גדג' ביטל את כל ההופעות שתוכננו לו, לרבות באינדינגב. עכשיו, כחודשיים אחר כך, הוא חוזר להופיע עם "ילדים של מהגרים", אלבומו השני והמהולל. הוא יגיע לצוללת הצהובה בירושלים ב-9.11 ולבארבי בתל אביב ב-30.11. אסור אסור לפספס.
סינגלים חדשים
מוקי - "לב חופשי"
טוב שמוקי חוזר. "לב חופשי" הוא שיר בוקר חמוד ממש שהלחין לו דודו טסה על קולות רקע של דניאלה מילוא, פליטת העונה השנייה של "דה וויס". מתוך אלבום עתידי שכולל שיתופי פעולה עם שלומי שבן, יזהר אשדות, זאב נחמה ועוד. נשמע מבטיח.
אלישע בנאי וארבעים השודדים - "נוגה מחפשת צדק"
זה די מדהים איך שאלישע נשמע כמו אבא יובל. והאמת - זה אחלה שיר, כנראה הכי טוב שהוא והשודדים שלו הוציאו עד עכשיו. על ההפקה - החבר פיטר רוט, מי שחבר למשינה במופע האנפלאגד. להיט.
אריק ברמן - "גרביטציה"
אז אחרי שקטפו הרבה מחמאות על האלבום האחרון של נינט, חברי הקולקטיב יוסי מזרחי ועידן רבינוביץ' חוברים גם לאריק ברמן שחוזר אחרי אלבומו הרביעי והמרובע. הם שוב עושים עבודה מצוינת, כשגם ברמן ויתר מצדו על כמה מההתחכמויות המוכרות שלו.
מורן אוליאל - "שיטחי"
גיא מר עושה עבודה יפה עם מורן אוליאל, כשהוא לוקח צעד אחורה ובונה לה מסגרת שתתאים לה. התוצאה נחמדה, אבל לא כל כך מתרוממת.
ליבידו אקס - "תחבושות"
הלהקה החדשה של סולן אינפקציה לשעבר ניר טרטר חוזרת עם קליפ חדש, שביים רן יורגנסון, שתופף בהרכב המקורי של אינפקציה ועושה זאת גם בשיר הזה. זה לא כזה שיר מוצלח, אבל למעריצים המתגעגעים: הטירוף עוד כאן, מלא בתכריכים.
שיר אחד בשבוע
כשנתיים אחרי רצח רבין הוציא אריק איינשטיין את האלבום "לאן פרחו הפרפרים", שעליו עבד יחד עם שותפו שם-טוב לוי. זה היה אלבום עצוב, בן עשרה שירים, וחלק נכבד מתוכו התכתב ממש עם האווירה הציבורית אחרי הרצח, בהם "זה פתאום נפל עליה", "כל כך קשה לכתוב דמעות" (ללחן של ברי סחרוף) וכמובן "שלום חבר". אם רצח רבין מסמל איזה קץ של ישראל הישנה, הרי שבמידה מסוימת הוא גם קשור קשר ישיר לאלבום ההוא, למעשה האלבום האחרון של איינשטיין שהתקבל בציבור באהבה הענקית הרגילה. הנה השיר הכי יפה מתוכו. מילים - יעקב גלעד; לחן - יהודה פוליקר.