הקונספציה טוענת שבישראל לא שרים על "המצב", שאין יצירה פוליטית או מחאתית, ושהמוזות שותקות. לא שאין לזה בסיס, אבל השנה החולפת מראה מנגד תופעה עצומה שרק הולכת ומתרחבת של אמנים שמתייחסים למצב החברתי והמדיני הישראלי במישרין ובעקיפין. רשימה חלקית מאוד: הדג נחש, שלום גד, סיסטם עאלי, רננה נאמן, ג'ירפות, פונץ', לוס כפרוס, יזהר אשדות, אביב גדג', אריאל זילבר כמובן ואפילו שרית חדד (בקריצה שלה ב"כמה כמה"). משהו משתנה בתפישה של המוזיקאי הישראלי את תפקידו כקול שנשמע, וזה משהו טוב. אולי, אם תרצו, מדובר בהד נוסף למחאת האוהלים של 2011 (רוק אנד רוטשילד, קראנו לזה כאן פעם), או לכל הפחות למציאות החברתית העגומה. גם בעידן הפופוליסטי שבו אנו נמצאים - ואולי למעשה בגללו - התרבות והאמנות לוקחת על עצמה להשמיע את מי שקולו אינו נשמע. זאת נקודת המוצא של "החצר האחורית", הפרויקט שלשמו התכנסנו כאן, ולמעשה זאת גם הנקודה שבה הוא מסיים את דרכו: המילים האחרונות באלבום, ב"שיר האביונים", הן "ומי יישא קולו לומר כי רע מאד? מתי למדנו לא לשמוע, לא לראות ולעבור בצעד קל על המראות?".
"החצר האחורית" הוא אלבום לא רגיל - לא בשיטת העבודה עליו, לא בשיווקו, לא בהרכב של הלהקה, לא בתכנים, לא בסגנון. למעשה, מדובר ביצור כלאיים כה מוזר שקשה לאפיינו מכל הבחינות האלה. נסביר: יענקלה רוטבליט הוא אחד מבכירי הפזמונאים הישראלים כבר יותר מ-40 שנה. רק לסבר את האוזן, האיש כתב את "(לא קלה היא) דרכנו", "אמא אדמה", "כמה טוב שבאת הביתה", "באה מאהבה", "דברים שרציתי לומר" ועוד ועוד ועוד. אה, כן - וישנו גם "שיר לשלום". השותף המרכזי שלו ליצירה לאורך השנים היה שמוליק קראוס שמת השנה (כך למשל השירים "אחרי עשרים שנה" ו"רואים רחוק רואים שקוף"). במקביל לכתיבתו הפזמונאית הרכה, הנעימה, רוטבליט יצר גם חמישה אלבומים שבהם הוא גם שר. אלה אלבומים חריפים, מחאתיים אך למרבה הצער גם מעט נשכחים.
"החצר האחורית" הוא מין שילוב של השניים: שורת טקסטים חריפים שמבוצעים על ידי אמנים אחרים, שלושה במקרה הזה שחברו יחדיו: גדי רונן המוכשר בטירוף מדבק ואחד חלקי אחד, אחד מהרכבי הרוק הכי אינטליגנטים של העשור האחרון (ואולי הפרויקט היחיד מהשנים האחרונות שדומה ברוחו לחצר האחורית, רק שהוא משיריו של ערן בר-גיל ואישי ומשפחתי הרבה יותר), תומר יוסף ואיתמר ציגלר - שניהם אנשי הבלקן ביט בוקס, כמו גם יוצרי סולו מצוינים בזכות עצמם. בעוד תומר יוסף הוא כבר שם מוכר ומצליח, לשני ידידיו זאת למעשה הפעם הראשונה בחזית המיינסטרים המובהקת. יחד כל אחד מהם הלחין וביצע כמה שירים של רוטבליט בעצמו ובסגנונו האישי. יחד הם מביטים אל החצר האחורית.
אז איך זה נשמע? קודם כל - מצוין. החצר האחורית נעה מרגאיי לקאנטרי, מטנגו לבלדות ואפילו למחוזות אלקטרוניים. האקלקטיות הזאת מבורכת, והיא עושה חסד אם הטקסטים הארוכים והמורכבים של רוטבליט, שלא פעם נדמה שהם ממש שייכים לאזורים של ראפ ("רב-מכר", שיר מצחיק ונהדר שכל כולו אסופת קלישאות על עלילות מגוחכות ופרסומות לספרות, ממש מזכיר את "הקומבינטור" של תומר יוסף מפרויקט "הטרמפולינה" שלו). רוטבליט עצמו הוא כותב חד מאין כמותו, והוא מתעלה כאן לפעמים לרמות מאיר-אריאליות, כאשר קורח ועדתו, תג מחיר, אבני חושן, בית המשפט העליון ואחרים משמשים בערבוביא במערב פרוע קמאי ועתיק שהוא בעצם כאן מעבר לפינה, ממש עכשיו. "זיכרון מחוק מחפש זוכר" ("המקור מצטט העתק") הוא משפט שמגדיר דור שלם של מחפשי-זהות, "אחד משלנו" כמו נכתב במיוחד לפסטיבל הפרובינציאליות של הזכייה בפרס נובל וסערת היורדים, וגדולים במיוחד שני שירים נהדרים: "הסיפור הגדול", קינה מפוארת על הסתאבותה של הארץ בין הים לנהר ו"פרזו?ת", המנון-בוקרים יפהפה ורב-תחבולות שגם בו המרחב הכנעני נמלא בקרבות ובנקודות ציון המונצחות בעוול.
יש כמה חסרונות בולטים כאן. נשאלת השאלה מה המהות של החצר האחורית כלהקה, שהרי כיוון שכל אחד מהשלושה שר את השירים שהוא מלחין והאחרים מורגשים פחות ברובם, החצר מרגישה יותר כמו פרויקט אקלקטי ופחות כמו להקה מגובשת, בוודאי לא שלישייה קולית, כך שהיא פחות משכנעת כהרכב. אפשר גם היה לקצץ כאן כמה שירים מתוך ה-14, במיוחד כאשר מורגשת נפילת מתח משמעותית בחלקו השני של האלבום שנפתרת רק לקראת הסוף. אבל זה בטל בשישים: במקום ליפול למקום קודר וקלישאתי, "החצר האחורית" הוא אלבום כיפי, עירני ורענן, ופוטנציאל הקאלט שלו ענק. תשע"ד אולי רק התחילה, אבל ככל הנראה, זהו האלבום החשוב הראשון שלה.
שיר אחד בשבוע
שלישיית "כמו צועני" - יגאל בשן, עוזי חיטמן ויונתן מילר - עם כמה הצעות קונקרטיות לבחירות לרשויות המקומיות. צאו והצביעו!