ברומן "מי שאכל פעם אחת מצלחת פח", שבתחילת השנה ראה בעברית אור בתרגום מחודש, מתאר הנס פאלאדה את התמודדותו של האסיר המשוחרר וילי קופאלט עם החזרה לחופש. אלא שבהמבורג המדוכאת של שנות ה-20 גם המושג היקר הזה, חופש, לא שווה הרבה וכפי שניתן להסיק מהרמיזה בכותרת הספר, קופאלט לא ממש הצליח לתמרן מחוץ לכותלי בית הסוהר ולהימלט מגורל בלתי נמנע. כי ככה זה עובד בכל חברה ובמיוחד בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה לאנדרדוג, במיוחד לזה שיש כתם בעברו, אין סיכוי גדול מדי לנצח.
ב-1982 פורסם בגרמניה כתב ידו של שטפן צוויג, "הנערה מהדואר", שהתגלה בעיזבונו של הסופר האוסטרי-יהודי הענק 40 שנה לאחר מותו. אוסטריה, 1926. כריסטינה הופלהנר, פקידת דואר קשת יום בכפר קטן, מקבלת הזמנה מפתיעה להתארח בחברתם של דודים עשירים מאמריקה. בעוד הפצעים בליבה ממות אחיה ואביה במלחמה ממאנים להגליד, כריסטינה עוזבת את אימה הגוססת, לוקחת חופשה ונוסעת אל המלון שבו מתארחים הדודים. חיי הזוהר והעושר שהיא מגלה מסנוורים אותה, אולם דווקא בשיא הנאתה נגדע החלום והיא נאלצת לחזור לכפר ולמשרה האפורה. שם, כצפוי, שום דבר כבר אינו כשהיה.
יש דמיון רב בין הרומן של פאלאדה לזה של צוויג. שניהם היטיבו לתאר קרבות חסרי סיכוי של האינדיבידואל באחת התקופות הקשות ביותר במאה העשרים. אם מלחמת העולם הראשונה השליכה על עתידן של אומות ונתנה דרור סופי לרעיון הקולקטיב, הימים שאחריה כבר הפכו למערכה של הפרט. העוני וחוסר התקווה נשקפו מכל חלון ולאדם של פאלאדה, כמו לזה של צוויג, לא היו הזדמנויות של ממש להימלט מהגורל שיועד לו. אלא ש"מי שאכל פעם אחת מצלחת פח" התקבע בתודעה כספר מהפכני לתקופתו שהתרוקן ממהותו בהווה, במיוחד בגלל העלילה הפשוטה והסוף הצפוי. "הנערה מהדואר", לעומת זאת, שמר על רלוונטיות נצח בזכות שרטוט מדויק של זעקתו של האדם הקטן, הבורג החלוד במערכת הגדולה והמסואבת, זה שנותן למדינה הכול ולא מקבל ממנה דבר.
נשמע מוכר. "לא חשוב אם זה מוצדק או לא מוצדק, מכובד או בזוי, עוני הוא מסריח", אומר אחד מאנשי המפתח בספר לכריסטינה ומסביר: "אין לי טיפה של הרהורי מוסר, אני מרגיש חופשי לחלוטין לפעול נגד המדינה. היא עוללה פשעים איומים כל כך לכולנו, לדור שלנו, שיש לנו זכות לכול. אנחנו יכולים לפגוע בה כאוות נפשנו, אנחנו, כל בני מיננו המוכים, כל מה שנעשה לא יהיה אלא פיצוי. מי אם לא המדינה לימד אותי לגנוב, מי חינך אותי לעשות זאת במלחמה... מי אם לא המדינה לימד אותנו איך לרמות, איך להפוך כסף שנחסך במשך שלושה דורות לזבל בתוך שבועיים, איך לגזול כרי מרעה, בתים, שדות ממשפחות שהחזיקו בהם מאה שנים? אפילו לרצוח היא אימנה ואילפה אותי".
על אף טריותו של הספר המתורגם, ציטוטים כמו נאום זה ואחרים כבר החלו לקבל במה על ידי פובליציסטים בעיתונים שלנו בשבועות האחרונים, ולא בכדי - הלא הדברים הללו מאפיינים בדיוק את הלך הרוח בישראל של 2013. בשל כך גם ניתן לחשוב שהעיתוי של תרגום הרומן בפעם הראשונה לעברית אינו מקרי. עם זאת, יהיה זה פשטני מדי להתייחס ל"הנערה מהדואר" כאל משל המאגד תחתיו את כל המחאות הכלכליות באשר הן. צוויג לא הטיף בספר הזה נגד העושר ובוודאי לא נגד בעלי ההון. הוא, שבעצמו הגיע מרקע עשיר וניהל חיי בורגנות אמידים, חיפש עבור גיבוריו גורל טוב יותר מפסיעה עצובה ורעבה אל המוות. "הם הולכים בערבים לאספות שלהם", מטיפה אחת הדמויות, "ומקשיבים לנאומים על שקיעתו הקרובה של העולם הקפיטליסטי, על כך שהרעיון הסוציאליסטי יכבוש את העולם, רק עוד עשור, שני עשורים והשיטה תתמוטט, אבל אני לא סבלני כל כך. אני לא יכול לחכות עשור, שני עשורים". עם זאת, גם אם הזעקה אינה משמשת מטריה לכל המחאות העכשוויות בעולם, היא עדיין משרטטת בדיוק רב את הבעיה הכאובה של רוב האוכלוסייה: הפינג פונג התמידי שבין הפרט לקולקטיב, הכניעה של האדם הבודד למושג ערטילאי כמו "המדינה". בניגוד לפאלאדה שבחר בסוף חד משמעי, צוויג דווקא מציע שני פתרונות אפשריים ובכך מאתגר את הקורא עם סיום פתוח לפרשנויות.
"הנערה מהדואר", אף שהוא כתוב בפשטות ומתורגם היטב על ידי טלי קונס, אינו ספר שקל להיכנס אליו ולא ישאיר סיכוי רב לחסרי הסבלנות שביניכם. אבל אם צלחתם את הפתיחה האיטית והמעייפת משהו, צפוי לכם עוד מסע משובח ועשיר בתובנות חשובות, בחסותו של אחד הסופרים הטובים במאה העשרים.
הנערה מהדואר/ שטפן צוויג, תרגום: טלי קונס. הוצאת מודן, 259 עמודים
האם תקראו את "הנערה מהדואר"? ספרו לנו בפייסבוק