ב??של לשחרור
האסיר ו?יל?י קו?פ?אל?ט פוסע בתאו הלוך ושוב. חמישה צעדים לכאן, חמישה צעדים לשם. ושוב חמישה צעדים לכאן.
הוא עוצר לרגע מתחת לחלון. החלון פתוח אלכסונית, ככל שתריסי הברזל מאפשרים, וקול גרירתן של רגליים רבות חודר פנימה. פעם אחת חודרת גם קריאה של סוהר: "לשמור מרחק! חמישה צעדים!" למחלקה C4 יש עכשיו שעה חופשית, ובמשך חצי שעה הם הולכים במעגל באוויר הצח. "בלי דיבורים!
הבנתם?" קורא הסוהר בחוץ, והרגליים ממשיכות להיגרר. האסיר הולך לכיוון הדלת, עכשיו הוא נעמד לידה ומאזין למתרחש בבניין, אבל הכול דומם.
אם ו?ר?נ?ר לא יכתוב לי היום, הוא חושב, אני אצטרך ללכת אל הכומר ולהתחנן שיקלטו אותי במעון. כי לאן אני כבר יכול ללכת? אין סיכוי שאקבל יותר משלוש מאות מארק על העבודה שעשיתי. וסכום כזה ייגמר לי בטח תכף ומיד. הוא ממשיך להאזין. בעוד עשרים דקות תסתיים השעה החופשית שלהם. ואז אנחנו יורדים. אני חייב לגרד קצת טבק עוד לפני כן. לא אוכל לעבור את היומיים האחרונים שלי כאן בלי טבק.
הוא פותח את הארונית. מסתכל פנימה. אבל אין בה טבק, כמובן. אני חייב גם למ?ר?ק את צלחת האוכל, אחרת רו?ש עוד ינזוף בי. משחת צחצוח...? ארנסט כבר ידאג להביא לי. על השולחן הוא מניח עכשיו מעיל קצר, כובע, מטפחת לצוואר. גם ביום חם ושטוף שמש של חודש מאי אין לוותר על מטפחת לצוואר ועל כובע. רק עוד יומיים אני צריך להחזיק מעמד ככה. אחר כך אוכל ללבוש מה שארצה.
הוא מנסה לדמיין לעצמו איך ייראו חייו לאחר מכן, אבל אינו מצליח. הנה, אני הולך לי במורד הרחוב ורואה לפני מסבאה, ופשוט פותח את הדלת ואומר: מלצר, כוס בירה בבקשה... בחוץ, במתחם המרכזי, הרב?סמל רו?ש מקיש במפתחות שבידו על סבכת הברזל. הצליל מהדהד בכל רחבי הבניין ונישא לכל שש מאות וארבעים התאים.
איזה חזיר, עם כל המהומות האלה שהוא עושה תמיד, רוטן קו?פאלט. שוב משהו לא בסדר, רו?ש??ק?ה? הלוואי שהייתי יודע מה אני אעשה כשאצא מכאן! הם בטח ישאלו אותי לאן אני רוצה להגיע אחרי השחרור... ואם אני לא אדע להגיד להם על איזושהי עבודה, הם יעבירו את המשכורת שלי מכאן למשרד הרווחה, ושם אני אצטרך לבוא ולקחת לי בכל שבוע חלק קטן ממנה. בטח, אני ממש מתכוון לעשות את זה! אם כבר, אני מעדיף להצטרף אל ב??אט?צ?ק?ה לאחד העסקים המפוקפקים שלו...!
הוא מביט בפיזור נפש במעיל הקצר שלו, ששרוולו הכחול מעוטר בשלוש רצועות בד לבנות. כלומר, הוא בעל "דרגה שלוש", ומכאן משתמע שהוא אסיר שלאור התנהגותו הטובה מצפים ממנו ל"שיפור מתמיד ולהתנהגות טובה גם בחוץ".
כמה שהייתי צריך להתרפס בשביל הרצועות האלה! נו, והיה שווה? קצת טבק, עוד חצי שעה בחצר, רדיו בערב פעם בשבוע, ולא נועלים את התא שלי במשך היום... ואכן, זה המצב: דלת התא של קופאלט אינה נעולה, את דלתות התאים של בעלי דרגה שלוש אין נועלים. רק סוגרים אותן. אבל זאת הטבה משונה מאוד: אסור לו בשום פנים ואופן לפתוח את הדלת, לצאת למסדרון, אפילו בשביל לצעוד שם שני צעדים ולא יותר!
לא, אסור. ואם הוא יעשה את זה בכל זאת, ייקחו ממנו את הדרגה השלישית הזאת שלו. כלומר, הדלת פתוחה למעשה, כן, אבל רק כדי שהוא ידע שהיא פתוחה, ככה, בתור הכנה לחיים שבחוץ, שהרי גם שם הדלתות אינן נעולות... הסתגלות הדרגתית שנהגתה במוחו הקודח של איזשהו יועץ. האסיר עומד עכשיו שוב מתחת לחלון ומתלבט לרגע אם לטפס למעלה ולהביט החוצה. אולי יראה מעבר לחומה איזושהי אישה...?
לא, מוטב שלא יעשה את זה, מוטב שיחכה עד יום רביעי. קופאלט חסר מנוחה. הוא לוקח בידו את הרשת וסורג שש, שמונה, עשר עיניים. בתוך כך עולה על דעתו שהוא יכול לשנורר משחת צחצוח וגם טבק אצל האסיר האחראי לרשתות, והוא שב ושומט את מסרגת העץ וחוזר אל הדלת.
הוא עומד רגע ומתלבט אם כדאי לו להעז ולעשות את זה, ואז עולה על דעתו רעיון. הוא פורף במהירות את כפתורי המכנסיים שלו, ניגש אל הדלי ומחרבן לתוכו את ח?רבון הבוקר. הוא שופך על זה קצת מים, סוגר את המכסה, מכפתר שוב את המכנסיים ולוקח את הדלי בשתי ידיים. אם הוא יתפוס אותי, אני אגיד לו ששכחו לרוקן את הדלי בתא שלי הבוקר, הוא חושב, והודף במרפקו את הדלת עד שהיא נפתחת.
הוא מעיף מבט אל מעבר לכתפו, אל התא עם קירות הזכוכית שבמתחם המרכזי, שבדרך כלל יושב בו הרב?סמל רוש כמו עכביש ברשת קורים וסוקר בעיניו את כל המסדרונות ואת כל דלתות התאים. אבל המזל מאיר פנים לקופאלט: הרב?סמל לא בתאו. במקומו יושב שם עכשיו סוהר בדרגת סמל, שכל העסק הזה משעמם אותו: הוא קורא עיתון.
קופאלט פוסע חרש כמיטב יכולתו לאורך המסדרון אל חדר השטיפה. בדרכו הוא חולף על פני התא של האסיר האחראי לרשתות ומהסס לרגע. שני אנשים רבים בפנים. את קולו של אחד מהם הוא מכיר, זהו קול שמנוני: הרי זה מדריך הרשתות. אבל האחר... הוא עומד ומאזין. אחר כך הוא ממשיך ללכת.
בתא השטיפה ניכרת פעילות קדחתנית. האסירים התורנים מ?C2 ומ?C4 עלו והתגנבו לכאן לעשן. ועוד מישהו נמצא כאן. "אלוהים, א?מ?יל, זה אתה, אתה חושב שניפגש שוב?! נדמה לי שגם אתה משתחרר עוד מעט, מה?!" ובתוך כך שופך קופאלט את תכולת הדלי לאגן השטיפה. "איזו חזירות! אנחנו מעשנים כאן!" נוזף אחד האסירים התורנים. קופאלט מתנפח.
"תסתום את הפה, מנוול שכמוך! ממתי בכלל אתה יושב בבונקר? חצי שנה? אז מה אתה מרשה לעצמך לפתוח את הפה המלוכלך שלך ולדבר על חזירות?! הרי יכולת להישאר בחוץ אם אתה רגיל כל כך לשטיפה במים זורמים! כן, כן, תסתום כבר! לי יש דרגה שלוש! אולי למישהו מכם יש קצת טבק בשבילי?" .
"הנה, וילי," אומר אמיל ב??רו?ה?ן ונותן לו חפיסה שלמה של טבק וגם ניירות לגלגול.
"אתה יכול להשאיר אותה אצלך. יש לי מספיק עד יום רביעי."
"יום רביעי? אתה יוצא ביום רביעי? גם אני!".
ברוהן שואל: "תגיד לי, וילי, אתה מתכוון להישאר בחו?ר הזה?"
"בשום פנים ואופן לא! כאן, במקום הזה שמתרוצצים בו כל כך הרבה סוהרים? אני נוסע להמבורג."
"יש לך שם עבודה?" "לא, עדיין לא. אבל בטח אצליח למצוא משהו. אני מאמין שהקרובים שלי... או הכומר... אני כבר אסתדר איכשהו!" וקופאלט מחייך, אבל החיוך שלו קצת עצוב.
"לי כבר יש משהו. אני מתחיל לעבוד כאן, במפעל העץ. ק?ני מלכודות לפי תפוקה. אני אצליח להרוויח לפחות חמישים מארק לשבוע, זה מה שהמדריך אמר לי."
"כן, את זה בטוח תצליח להרוויח," מאשר קופאלט. "אתה יכול לעשות את זה. הרי עשית את זה כאן במשך תשע שנים."
"עשר וחצי," אומר ברוהן הבלונדיני הקטן וממצמץ בעיניו הכחולות המימיות. יש לו ראש של כלב ים, עגול כמו כדור ומביע טוב לב.
"בעצם, הייתי צריך לשבת אחת?עשרה שנים. אבל חצי שנה הם נתנו לי על תנאי."
"בחיי, אמיל, אני לא הייתי מוכן לקבל דבר כזה! חצי שנה במתנה... אז כמה זמן תצטרך להיות בפיקוח?" "שלוש שנים."
"אתה לגמרי מטומטם. הרי אם תעשה משהו, את הדבר הכי קטן, אם רק תנפץ איזו שמשה למשל כשתהיה שיכור או אם תקים רעש ברחוב, תצטרך מיד לשבת את החצי שנה שלך. הייתי דוחה הצעה כזאת ומעדיף לגמור עם זה וזהו."
"אולי, וילי, אבל מי שישב עשר שנים וחצי..."
"לי אמרו כל הזמן, המנהל והמורה והכומר, כולם, שאני צריך להגיש עתירה ולקבל על תנאי. אבל אני לא כזה טיפש. כשאני אצא ביום רביעי, הדרך תהיה לגמרי פתוחה לפני..." אחד האסירים התורנים מתערב בשיחה: "נדמה לי שדחו את העתירה שלך, לא?"
"דחו? לא הגשתי בכלל. מה יש לך? האוזניים שלך סתומות מלכלוך?"
"אבל זה מה שסיפר לי האסיר שעובד אצל אב הבית."
"ההוא? מה הוא יודע בכלל? מה הם חושבים לעצמם, אלה מאב הבית! אתה יודע איזה מין טיפוס הוא? כזה שבועט בילדים קטנים בישבן ולוקח מהם את המארק העלוב שאמא שלהם נתנה להם בשביל הקניות. ואתה נותן לאחד כזה להאכיל אותך בסיפורים! יש לך משחת צחצוח?"
"ק?אל?יב??ה הזה אמר גם..."
"שטויות! יש לך משחת צחצוח? תראה לי מה יש לך. טוב, אני לוקח. לא תקבל בחזרה. אני חייב עוד לצחצח. ותפסיק לדבר שטויות, בן אדם. חוץ מזה, יש לי בין הדברים שלי חתיכה גדולה של סבון רחצה, אני אתן לך אותה תמורת המשחה. תבוא ביום רביעי לתא השחרורים. אתה רוצה שאני גם אקח בשבילך מכתב החוצה? טוב, סגרנו. ביום רביעי בבוקר בתא השחרורים."
האסיר התורן מ?C2 אומר בשקט: "בחיי, איך הוא מתנפח לו היום עוד ועוד כל הזמן. הסתובב לו הראש לגמרי בגלל שהוא משתחרר מחרתיים." אבל קופאלט אומר פתאום בזעם: "הסתובב לי הראש בגלל שאני משתחרר? איזה שטויות אתה ממציא. לא אכפת לי בכלל אם אני נשאר כאן עוד כמה שבועות או לא. 260 שבועות ישבתי פה, 1,825 ימים, כן, תתפלא. ואתה באמת חושב שאני מתנפח בגלל שאני משתחרר?"
ואז, בנעימה רגועה יותר, הוא פונה אל ברוהן הקטן: "אז תשמע לי, אמיל... אה, אתה רוצה לנסות להתחמק עכשיו? עוד מעט נגמרת השעה החופשית. אז תנסה איכשהו להגיע היום בצהריים לדרגה שלוש..."
"אני יכול להצליח. אצלנו ב?F פ??טרוב במשמרת. הוא יסדר את זה."
"יפה. יש עוד משהו שאני רוצה לדבר איתך עליו. אז תסתלק מכאן עכשיו."
"להתראות, וילי."
"להתראות, אמיל." "טוב, אז עכשיו אני רוצה..." אומר קופאלט ולוקח את הדלי המרוקן שלו.
"אה, כן! מישהו יודע מה קורה עם האסיר האחראי לרשתות?"
"מישהו הלשין עליו, אז הוא קיבל שלילת זכויות."
"אוי ואבוי! מה קרה?"
"הוא הבריח מכתבים בתוך הכביסה המלוכלכת למישהי מכלא הנשים."
"למי בדיוק?"
"אני לא ממש יודע. בחורה קטנה ושחורה, נדמה לי."
"אני מכיר אותה," אומר קופאלט. "היא מאלטונה. זאת הארוסה של השודד. היא שלחה כמה בחורים לפרוץ ומצאו את השלל אצלה... אז מי האסיר האחראי עכשיו?"
"אני עוד לא מכיר אותו. הוא חדש, סידור של מדריך הרשתות. יהודי שמן, אומרים שהוא יושב על פשיטת רגל בהונאה..."
"מה אתה אומר?!" קורא קופאלט ופתאום נזכר בקטעי דברים ששמע קודם, כשעבר עם הדלי ליד דלת התא.
"אז זה המצב עכשיו. נו, טוב, צלופח הרשתות החלקלק והמגעיל הזה כבר מזמן היה אצלי על הכוונת, ועכשיו סוף?סוף יש לי הזדמנות להשרות אותו במי מלח. תציץ רגע, אתה החדש, תבדוק אם השטח נקי... אוי, אלוהים!"
הוא קורא בייאוש, "איזה תינוקות שולחים לנו לכאן! פותח את הדלת ככה שכל הבונקר מתמוטט! אתה אמור רק להציץ! רוש נמצא עכשיו בתא הזכוכית שלו? לא? אה, אז אני אעשה ביקור קטן אצל צלופח הרשתות הזה. שיהיה לכם יום טוב." והוא לוקח את הדלי וחוזר לתא.
מי שאכל פעם אחת מצלחת פח / הנס פאלאדה, בתרגום חנה לבנת, הוצאת זמורה ביתן