עד הקצה
אולי יהיה מוגזם לדבר על פריחה, אבל משהו מעניין קורה בתחום של אלבומי קונספט ישראלים. דבר שלא היה נפוץ כל כך (ועדיין) מופיע פתאום בתדירות גבוהה יותר, ובעידן שמתואר שנהוג לחשוב עליו כזה שקבר את הדיסק הפיזי ובכלל את מושג האלבום, יש משהו מרענן באמנים שמשחררים יצירות ארוכות, מורכבות, מאתגרות ושלמות ולא רק אוסף שירים. זה התגלם בכמה מהאלבומים הכי מעניינים של השנים האחרונות אלבומי 1:1, העץ הבודד, דודו טסה והכוויתים, "שירים ליואל", "פורטיס משולש" ואחרים. כל אחד מהם שונה בגישה והקונספט תמיד גמיש, אבל לכולם משותף היחס ליצירה כמכלול שלם ומגובש.
באחרונה הצטרפה אליהם יצירה שאפתנית במיוחד "משיכת הקצה" משיריו של מירון ח. אייזקסון שמשלבת רוק עם מוזיקה קלאסית ואוונגארד, ומונהגת בידי מיכה שטרית ורונן שפירא. לאייזקסון, משורר וסופר, זו כבר ההרפתקה השלישית עם הרוקנ'רול, אחרי פרויקט "סימנים" של ורד קלפטר (שכלל אינספור אמנים מהשורה הראשונה שביצעו משיריו, לרבות אלי מגן עם הקלאסיקה "לזכור") ואלבום נוסף שכולו ביצועים של אלי מגן. גם עבור שטרית זו לא פגישה ראשונה עם שירה כתובה, ומאחוריו ביצועים ולחנים לדוד אבידן, אלתרמן, לאה גולדברג, סלמן מצאלחה, יהודה הלוי, אבן גבירול ולורקה, ומצד שני הוא חוזר כאן ליצירה קונספטואלית 20 שנה אחרי שהיה שותף לאלבום הקונספט הכי מרתק ומורכב שנוצר כאן "רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה. הצלע השלישית, רונן שפירא, שם אלמוני מעט יותר (לפחות בתחום של מוזיקה פופולרית), אבל ממש לא פחות מנוסה הוא אמן רב-תחומי ומלחין מוזיקה אמנותית ותיק מאוד, והוא שותף מלא ובכיר למדי בניהול האמנותי של הפרויקט.
האזינו לביצוע חי של "משיכת הקצה" עם סימפונט רעננה
"משיכת הקצה" הוא לפני הכל פרויקט אקזיסטנציאליסטי, שמתאר אדם הבוחן את מעגל חייו: ילדותו, עזיבת ביתו, יחסיו עם אהובתו, הסוף הבלתי נמנע אבל גם לידה. אייזקסון מחפש מילים לעצמו, לזכרונותיו, לצער חייו. כך לדוגמא, "בודק האיש את גיל שנותיו כבית שהרסו זרים כדי לבנות מחדש את ריחותיו. לפתע על עורפו צורבת עין ששח בילדותו, פצע נזכר לנשק את דמו השקט מאותה פעם בה נפל", שר שטרית מתוך התכוונות גדולה גדולה.
הטקסטים יפים ומרגשים, אבל עיקרה של היצירה הזאת הוא המוזיקה. "משיכת הקצה" היא אגדה הזויה שנעה מקלאסי לרוקנ'רול דרך מוזיקה מזרחית ומשם לאופרה וממנה למוזיקה אלקטרונית, וברגע אחד משתנה מקצבי לאיטי, ממלודי לדיסהרמוני, לפעמים הכל תוך שיר אחד. קטעי מעבר ווקאליים או אינסטרומנטליים לחלוטין משובצים בין השירים, ומשתתפות מקהלות שונות וזמרים ומוזיקאים מקצוות שונים (לרבות קטע גיטרה של ברי סחרוף שאי אפשר לטעות בו בשיר "פיזיקה"). כיוון שגם הזמרים עצמם לא עקביים (בחלק מהשירים שר שטרית, באחרים שפירא, באחרים מקהלות וזמרים אורחים ואפילו אייזקסון מקריא כמה מהשירים בקולו), נוצר רושם של הרפתקה פרוגרסיבית ומרתקת, גם אם כבדה.
וכמה מילים על מיכה שטרית. שנה נהדרת עוברת על האיש שאין מוזיקאי בארץ שמבין טוב ממנו את המילים שהוא שר. זה כולל את הופעת האורח של חייו בשיר הנושא של "העץ הבודד", דרך האיחוד של החברים של נטאשה ועד לפרויקט הנהדר הזה. רק דבר אחד חסר - שיחזור לשיר טקסטים שלו. אחרי שנתן טקסטים נהדרים לברי סחרוף ("מונסון", "עיר של קיץ"), אריק איינשטיין וארקדי דוכין, והפליא לגעת במילים של אחרים, הגיע הזמן לחזור הביתה ולהוציא עוד אלבום עם חומר מקורי חדש. בעולם הטקסטואלי של הרוק הישראלי העכשווי, ואולי מעולם, אין לשטרית תחליף.
ללא כל קשר, הופיע לא מזמן אלבום קונספט נוסף "האיש שלא הבחין בשום דבר", פרויקט אמנותי רב-תחומי של מירב שחם המבוסס על סיפוריו של הסופר השוויצרי רוברט ואלזר, הכולל רישומים, מיצבים, וידאו-ארט וכמובן מוזיקה. שחם, האמנית העומדת מאחורי הפרויקט, שגם הלחינה ושרה רוב האלבום, היא בדרך כלל מעצבת (בין היתר עיצבה עטיפות אלבומים לדני סנדרסון, מרינה מקסימיליאן, בן זוגה יהוא ירון, כלבי רוח ואחרים, ועיצבה פרומואים בטלוויזיה), וזו למעשה הגיחה הראשונה שלה לעולם המוזיקה כמלחינה ומבצעת ממש. עם קצת עזרה מחברים יהוא ירון, הילה רוח, עדי רנרט, דניאלה ספקטור ועוד כמה היא מגישה אלבום מקסים מלא בנימה תמימה על אמת כואבת, מעין אלבום ילדים למבוגרים, או אולי דווקא להיפך, שגיבוריו הם ילדה שרוצה ללכת עד סוף העולם, אזרח טוב שלא חושב הרבה, וכמובן, איש שלא הבחין בשום דבר.
שחם היא לא זמרת במובן הקלאסי של המילה ו"האיש" מאוד לא אחיד ברמתו. עדיין, יש הרבה קסם בדרך ההגשה שלה כשהיא באה לשחק דמויות מטופשות אך נוקבות (אהובים עליי במיוחד "הלבלינג", ו"שעה"), ובוודאי כשזה מגיע על המצע המוזיקלי של החבורה הכה מוכשרת שמאחור (וטביעת אצבעו של יהוא ירון נוכחת היטב לכל האורך). האם זה האלבום הכי טוב של השנה? כמובן שלא אבל הוא כנראה האלבום-שמעלה-הכי-הרבה-חיוכים-של-השנה. משהו בקול של שחם, מעין רונה קינן על ספידים, משקף כל כך הרבה שמחת עשייה מדבקת שאי אפשר לעמוד מהצד בלי להצטרף לחגיגה. לא הכל צריך להיות פרויקט אקזיסטנציאלי קיומי ומוקפד, אפשר להסתפק גם ברעיון טוב ומצב רוח טוב. אין בזה רע.
הבת האחרת
נימרוד לב (כן, זה מ"ימים טובים" ו"זה כל הקסם" שיצא כבר לפני כמעט 15 שנה) הוציא השבוע שיר חדש בשם "נצא לרחוב", לקראת אלבום חדש שצפוי לצאת במהלך החודשים הקרובים. כדרכו של לב, "נצא לרחוב" הוא בלדה רכה על מצע של רוקנ'רול גיטרות, אבל בשיר הזה הוא מסתיר הפתעה, קול נשי מעניין שמשתתף בשיר. הזמרת הצעירה היא לא אחרת מאשר בתאל לוי, בת 24 מתל אביב, בהקלטה הראשונה שלה שיוצאת החוצה. במקרה, היא גם הבת של ישי לוי (ובהתאם, האחות של שיר והאחיינית של נתי).
"אני כרגע מנהלת הבמה של אבא שלי, ובעתיד אני שואפת להתקדם, להקליט שירים להוציא אלבום משלי", היא מספרת לוואלה! תרבות. "הכרתי את נימרוד ואשתו נועה במסיבת יום הולדת של חברה משותפת ושרתי שם את 'האחת שלי'. הוא גם שר איתי באותו ערב והציע שנישאר בקשר וזה מה שיצא. נורא נהניתי ונימרוד נורא מוכשר. הוא לימד אותי המון דברים ועזר לי להכיר את עצמי יותר דרך השירה".
איך זה להיות זמרת במשפחה מוזיקלית כמו שלך?
"בהתחלה היה די מרתיע ללכת לכיוון הזה כשיש צל כזה ואנשים שנוטים להשוות, אבל זה מה שאני רוצה ומה שאני אנסה והעיקר שאהיה שלמה עם עצמי. אני גם כותבת וגם מלחינה, ואני אתחיל לאסוף חומרים לאט לאט. גם באלבום של אבא שלי שייצא בקרוב יש שיר שכתבתי בשם 'נערה'. הם (המשפחה, נ.מ.) אהבו מאוד את השיר והם לא רגילים לשמוע אותי בצורה כזו, כי השירה שלי בו יותר מעודנת ויותר קטנה. הם הופתעו וגם אני הופתעתי מהתוצאה".
ספיחים אחרונים לפרידה מאריק איינשטיין
הרעיון של ארקדי דוכין להקליט שיר הצדעה לאריק איינשטיין עם כמה משותפיו המיתולוגיים - יצחק קלפטר, מיקי גבריאלוב, יוני רכטר, חיים רומנו, מאיר ישראל ואחרים - ראוי להערכה. מדובר במחווה מקסימה. אבל כוונות טובות הן כידוע הדרך הבטוחה לגיהנום: "הנאיבי האחרון" הוא שיר איום ונורא. הוא מרגיש כאילו הוקלט בטייק אחד אמוציונלי אבל בכל זאת לא מרגש. מוטב היה אולי לדוכין לתת לשותפיו לשיר איתו, ברוח "כתונת פסים". אריק איינשטיין השאיר בלי סוף שירים יפים מאחוריו. בינתיים, נסתפק בהם.
שיר אחד בשבוע
היום מציינים את יום זכויות האדם, במלאת 65 שנה לפרסום "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם", הקובעת כי לכל אדם יש זכות טבעית לחירות ולשוויון ולכך שלא יופלה משום סיבה. בישראל של 2013, אלו דברים שעדיין אינם מובנים מאליהם כשמדובר בנשים, מזרחים, ערבים, להט"בים, אתיופים, רוסים, תושבי פריפריה ואחרים. זאת הזדמנות טובה להיזכר בכך, וגם בבקשה הכל-כך פשוטה ואנושית של זהר ארגוב בשיר שכתבו לו אביהו מדינה ומשה בן מוש: "לו הייתי בר מזל לבקש גורל אז הייתי מבקש להיות אדם". כאן הוא מבצע אותו לאחר הראיון המפורסם עם מני פאר ב-1987.