'הזאב מוול סטריט': ניצחון קולנועי, כישלון מוסרי

לפני כחצי שנה בישר קוונטין טרנטינו על כוונתו לפרוש מעשייה קולנועית. הוא הסביר זאת בכך שזיקנה לא מיטיבה עם קולנוענים, ולכן עדיף לו לחתוך בשיא. ניסיון העבר מוכיח כי יש משהו בדבריו, אבל ההווה מלמד שהוא לא בהכרח צודק: הנה, מרטין סקורסזה כבר בן שבעים ואחת וכוחו עדיין במותניו. בסוף השבוע האחרון הגיע לבתי הקולנוע בישראל סרטו החדש, "הזאב מוול סטריט", ולא רק שאינו מבייש את נעוריו, אלא שהוא מתגלה כיצירה הכי פרועה ומלאת אנרגיות בגוף עבודתו.

בסרט זה מתבסס סקורסזה על האוטוביוגרפיה של ג'ורדן בלפורט (שמגולם כאן בידי ליאונרדו דיקפריו), בה סיפר על דרכו מלאת הסקס והסמים לצמרת בירת העסקים של העולם המערבי. בעשותו כן, הבמאי הוותיק מוכיח לטרנטינו ולשאר הספקנים כי גם לקשישים כמוהו יש עוד יכולת להפתיע ולחדש. וכך, "הזאב מוול סטריט" משלב לראשונה בין שניים מן האספקטים השונים שהכרנו לאורך השנים בעבודתו: מצד אחד, מדובר באפוס רחב יריעה ועתיר דמויות בסדר הגודל של "החבר'ה הטובים" ו"קזינו"; מצד אחר יש כאן גם ממד של קומדיה משוחררת יותר ושחורה וסרקסטית, בדיוק כמו "שיגעון של לילה" ו"מלך הקומדיה".

השילוב בין שני הקצוות האלה משתרע על פני שלוש שעות. לכאורה, זה נראה כמו הגזמה מיותרת ואופיינית לעונת האוסקר, אך למעשה אין עם כך שום בעיה. הסרט כל כך סוחף ומהנה, עד שהצופה מצר רק על דבר אחד – שהוא לא נמשך שש שעות. כל דקה כאן נראית מוצדקת ומלכתחילה גם לא נראה שסקורסזה מושך זמן או מורח אותו. להפך, "הזאב מוול סטריט" ניחן דווקא בקצב תזזיתי וענייני.

סקורסזה מתקתק את העלילה מן ההתחלה וכבר תוך חמש דקות אנו צופים הן בנקודת המפנה הראשונה, הן במהפך האישיותי של הגיבור והן בפואנטה של כל הסיפור – דברים שבסרט אחר היו לוקחים שעה וחצי. וכך, כבר בסצינה השלישית מגיע ג'ורדן לוול-סטריט, בעודו מהוגן וביישן למדי, אך נלקח חיש-קל תחת חסותו של ברוקר ותיק (מתיו מקונוהיי).

הסוחר המשופשף מוציא את הצעיר סמוק הלחיים לארוחת צהריים שתשנה את חייו ומלמד אותו שני שיעורים. ראשית, כי בניגוד למה שהוא חושב, מהות תפקידו אינה לשרת את הלקוחות שלו - מטרתו כברוקר היא דווקא לנפח בועה כמה שיותר, כדי שהקליינטים לא ירוויחו כלום והוא יתעשר על חשבונם עוד ועוד. שנית, מוטב לו לוותר על צניעותו המינית ועל תפריטו הבריא, שכן כדי לתדלק את תאוות הבצע, עליו לדאוג שהאף תמיד ישאף קוקאין והבולבול תמיד יהיה מחוץ למכנסיים.

ג'ורדן מיישם את העצה הראשונה ועושה הודות לכך די הון כדי ליישם גם את השנייה. הכדורגלן האגדי ג'ורג' בסט אמר פעם כי "הוצאתי את רוב הכסף על אלכוהול, בחורות ומכוניות מהירות, ואת השאר סתם ביזבזתי על שטויות". גיבור "הזאב מוול סטריט" הולך בעקבותיו. תחביביו היקרים מגבירים את המוטיבציה שלו להמשיך ולהונות את הציבור כדי להתעשר על חשבונו. לפי משנתו הניטשיאנית, האנשים הפשוטים ממילא לא היו יודעים לעשות חיים בכסף שלהם ולכן עדיף שיעבור לכיסו, כי רק הוא יודע איך להוציא אותו.

במחי ארוחת צהריים אחת, הפך ג'ורדן משה תמים לזאב, ותוך כמה שנים הוא נהיה גם לאחד מבני הזונות הכי גדולים בסביבה. לא נעים כמובן להעלות אל הכתב את הביטוי הזה, אבל זה רק יאה – הסרט ניחן בכמות חסרת תקדים של ניבולי פה וגם הסופרלטיב הוולגרי המסוים הזה נאמר בו ישירות. זה קורה לאחר שהסוחר עובר על כל חוק אפשרי, מה שמוביל סוכן FBI (קייל צ'נדלר) לקפוץ ליאכטה שלו לביקור מלא איומים, רמיזות והקנטות הדדיות.

באחת ההקנטות, מציין הסוכן כי מרבית החלאות בוול סטריט נהיו כאלה בשל כל מיני תסביכים בעברם, ואילו מאחורי ההתבהמות של ג'ורדן לא עמד שום טריגר פסיכולוגי – הוא נהיה מניאק פשוט כי זה מה שהתחשק לו להיות. בכך, מדגיש סקורסזה את מה שהוא אולי הממד הכי מעניין ומקורי בסרט.

בניגוד לנהוג בהוליווד, ההתפתחות האישיותית של הגיבור כאן אינה מוסברת בחיסרון דמות אב, בכעסים על האמא, בחסכים או בטראומות למיניהן. "הזאב מוול סטריט" הוא סרט נטול כל פסיכולוגיה בגרוש וגם כל טיפה של סנטימנטליות. אין בו מחשבות ואין בו רגשות – יש בו רק יצרים. ג'ורדן אינו מתבגר, אלא רק מתיילד. הוא בוזז את העולם וצוחק על כל החוקים והערכים פשוט כי ככה בא לו וכי כמו הילד בפרסומת של שוש, אף אחד לא מחליט עליו.

בדיוק בשל כך ושוב בניגוד למסורת ההוליוודית, דיקפריו מגלם גיבור שלא ניתן לשנות או שניתן לרפא – אין מה לרפא אצלו. שום דבר לא דפוק, כל הברגים במקום ואין שדים לגרש. באופן אירוני, בדיוק בגלל השלמות הזו, הוא חסר תקנה, דבר שהופך אותו לדמות מעניינת כל כך. ראינו כבר הרבה זאבים בקולנוע האמריקאי, אבל מעטים היו כל כך טורפניים ומעטים עוד פחות היו כה צלולים בדעתם, משוכנעים בצדקתם ונטולי רבדים. גם אצל הארכי-נבלים המרושעים ביותר בפנטזיות הקומיקס למיניהם יש בדרך כלל כפתור שאפשר ללחוץ עליו כדי להשיבם למוטב או לנטרל אותם. כאן זה לא כך.

דיקפריו נכנס היטב לעורו של המניאק האולטימטיבי וגם משכיל לפעול בהרמוניה מלאה עם שותפו הוותיק סקורסזה. השחקן מבין בדיוק את מה שככל הנראה היתה כוונתו של הבמאי: לקחת סוגיות כבדות משקל, שבכל מקרה אחר היו משמשות לשם יצירת סרט כבד ראש ולדון בהן באופן משוחרר לחלוטין. ליתר דיוק, להעלות שאלה רצינית בסדר הגודל של "מהן גבולות השחיתות של הקפיטליזם ושל האדם?", ולענות עליה באופן שכולו הומור משוחרר רסן, לעתים אפילו סלפסטיקי.

בדרך שבה הוא יורה לאוויר משפטים מגוחכים, בצורה שבה הוא מניע את תווי פניו כדי להנפיק הבעות ליצניות ובעיקר ביכולת שבה הוא מותח את כל אברי גופו כדי ליצור הומור פיזי, מתגלה דיקפריו כאמן סלפסטיק מן השורה הראשונה – ממש תלמיד של קיטון וצ'פלין. גם שחקני המשנה הולכים בדרכו של דיקפריו, אם כי מובן שזמן המסך שלהם קטן בהרבה. בולט בהם מתיו מקונוהיי, שמגיח אך ורק לסצינות הפתיחה, אך בחמש הדקות שלו מותיר חותם שכוכבים רבים מתקשים להשאיר באלפי שעות.

עבודת המשחק מתבססת על התסריט השנון והרהוט של טרנס ווינטר ומעל כל אלה עומד כמובן הבימוי השובב של מרטין סקורסזה. האחרון לא בוחל באף אמצעי כדי לשלוף שפן אחר שפן מתוך שיער השיבה שלו. כמו תקליטן חצוף בחתונה, שמטלטל לפתע את הדודות בשירים ממזריים, גם הוא מסתער על עונת האוסקרים היבשושית עם סרט שנראה לעתים כמו פרק משודרג וארוך של "סאות פארק" או של "ביוויס ובאטהד".

התוצאה מהנה עוד יותר מכפי שהיא נשמעת, ומבחינה קולנועית כמעט חסרת דופי. אך לא צריך להיות פולני כדי להודות שיש כזה דבר ליהנות יותר מדי, ו"הזאב מוול סטריט" הוא בדיוק דוגמה לחטא מתוק כזה. כשלים אמנותיים אולי אין בו, אבל מוסריים יש ועוד איך.

הבעיה אינה בכך שלכל אורכו נגוע הסרט בשוביניזם, סקסיזם ולעתים גם גזענות (אגב, כמעט כל הנוכלים בו יהודים). ברור הרי שהכל באירוניה ובהפוך על הפוך ושלא צריך להתייחס אל הבוטות שלו פשוטה כשלעצמה. מובן גם שיש בו אמירה סאטירית – אין ספק שהוא מנסה להעמיד באור מגוחך את החזירות הקפיטליסטית ולהעמיד באור אבסורדי את הכלכלה האמריקאית, בה 99 אחוז מהאוכלוסייה אינם אלא כספומט אינסופי למאווים הבלתי נגמרים של האחוז האחר.

אך גם אם לוקחים את כל זה בחשבון, בסופו של דבר המסקנה העולה בתום הצפייה ב"זאב" היא כי עדיף להיות חזיר – גם כי כיף יותר כך וגם כי לא יקרה בסופו של דבר שום דבר רע אם תהיה כזה. וודי אלן אמר פעם שהוא היה עשיר והיה עני ועדיף להיות עשיר, והסרט הזה נראה כמו הוכחה אחת ארוכה לאמירתו. לאורך כל הדרך מציג סקורסזה את חייהם של בעלי ההון כחגיגה בלתי נגמרת ובסופו מקפיד לזרוק מבט קצר לעולמם של העניים כדי להזכיר לנו כמה הוא אפור, דל ומייאש.

טריפו, מצדו, טען פעם כי גם הסרט הכי אנטי-מלחמתי לכאורה יחטא בגלוריפיקציה של המלחמה. "הזאב מוול סטריט" מלמד שזה נכון גם במקרה של הכסף. יוצריו וחסידיו יכולים לטעון כמה שהם רוצים כי מדובר ביצירה אנטי-קפיטליסטית, אך מעבר לכל הפרשנויות וההתגוננויות, בזמן הצפייה בו נוכחים כי הוא מאדיר את חייו של הממזר המיליארדר. האם הוא מצית בנו לעג כלפיו, ביקורת כלפיו, זעם כלפיו? אולי, אבל יותר מכל וקודם כל, הוא מעורר בנו קנאה בו ובשכמותו.

אז אמנם, "הזאב מוול סטריט" מענג, אבל זו התענגות שגורמת לאותם 99 אחוז מהאוכלוסייה לרצות לרמות גם כן את בני מעמדם, כדי שיוכלו לעבור לשכבה העליונה וללמוד לראשונה איך נהנים מהחיים. לכן, זהו מסוג הסרטים שאתה שמח שראית, אבל באותה נשימה גם מקווה שאף אחד אחר לא ראה. יש חוויות קולנועיות שקשה לקום אחריהן מהכיסא, אבל במקרה המדובר בוער דווקא לעזוב את האולם במהרה ולרוץ לחניון כדי לוודא שאף אחד לא חסם אותך לכל הלילה. אחרי הכל, כפי שסקורסזה ודיקפריו מראים, אדם לאדם זאב.