זה התחיל לא טוב. רצף ארוך מדי ועמוס של טסטמוניאלז מקבוצת נשים אלמוניות הכה את הצופה הבלתי מעורב. כנראה הדרך הפחות אפקטיבית לגרום לו להישאר ולצלול לעומקה של סדרה חדשה, וודאי כשלא רחוק משם על השלט מחכה מפלצת הרייטינג של "מאסטר שף".
מצד שני, הבחירה לפתוח עם פרק ביום של הדרבי התל אביבי, כשיש לך בסגל את אשתו של קפטן הפועל, שי אבוטבול - הייתה מדויקת ומתבקשת. אין אירוע יצרי ומשמעותי יותר מהדרבי בכדורגל הישראלי, בעיקר כשנפתח חלון לקיום החוץ-מגרשי של אוהד-שחקן כמו אבוטבול. אלא מה - הייתה חסרה קונטרה צהובה, אשת שחקן מכבי. היוצרים ודאי ניסו לגייס אחת כזו וללא הצלחה. ככלל, נראה שהליהוק החסר עלול להיות הבעיה העיקרית של "מאמא ליגה". יואב גרוס, אמיר פלדמן ודורון שפר נאלצו לצאת לדרך, אחרי תקופה ארוכה במיוחד של ליהוק, שמועות וצילומים, עם הרכב חסר.
בסופו של דבר, נשארנו עם שלוש נשות כדורגלנים של ממש קרן של שי אבוטבול, שיר אלמליח של אלרואי כהן וקרן גולץ של רן יצחק. שלוש האחרות אמנם חיות סביב הכדורגל, אבל בעקיפין, לא כבנות זוג של שחקנים פעילים. אביבה מליחי היא אחות של אבי ועמוס לוזון, ויקי אוקנין היא סוכנת שחקנים ועליזה זאנה היא יח"צנית ואשת שחקן שסיים את הקריירה לפני יותר מ-20 שנה.
זו כנראה הסיבה המרכזית לכך ששם התוכנית המתבקש היה "נשות הכדורגלנים" מותג ברור ונהיר מעצמו עוד מימי אופרת הסבון הבריטית באותו שם. לבסוף נבחרה "מאמא ליגה", טוויסט קופירייטרי חביב אבל חלש בהרבה מהמקור. ואמנם, לפי שני הפרקים הראשונים נראה שזו עומדת להיות סדרה שתעסוק ביחסים בין נשים, בייחוד כתוצאה מהמקום שלהן לצד בן הזוג המכדרר שלהן ופחות, ודאי מהרצוי והמצופה - ממערכות היחסים שמאחורי הקלעים של הכדורגל הישראלי, הפרחי והפרובינציאלי כל כך.
לא יהיו עוד הזדמנויות לראות שוב אשת שחקן מרכזי באחת התל אביביות ביום של דרבי, שרה עם התינוקת שלה שיר אוהדים ייעודי ולמיטיבי לכת של ממש כמו: "אוהבים אתכם אבל נשרוף אתכם חיים, אם לא תביאו את הדרבי אתם מתים". לצופים שהם גם אוהדי כדורגל פעילים, מדובר ברגע קאלט היסטרי, חד פעמי ולא יאומן. אבל כאן בדיוק נמצאת הבעיה הוא כבר קרה ושודר, בפרק הראשון.
קאסט הנשים של "מאמא ליגה" מביא איתו שתיים שהן מקרה קיצון, מי שמסתמנות ככוכבות הראשיות של ההצגה המטורללת הזו שיר אלמליח וקרן אבוטבול. הראשונה היא דוגמנית מגרשים שבסיוע אינטנסיבי של שובלי טוקבקים אוהדים, בעיקר במדור רכילות טראשי במדור הרכילות "גליצ'ים" של אתר הספורט הטראשי ONE ומשם לאין ספור צילומי "פפרארצי" מוזמנים ושערים נטולי בגדים, תוך כדי דיאלוג עצמי מתמשך של אלמליח עצמה סביב הנושא "לחשוף פטמה או לא לחשוף פטמה?".
אלמליח הפכה האייטם עצמו. בעלה, כמו הקריירה הדועכת שלו, הפך להוא שעם שיר אלמליח. אצל קרן אבוטבול, המצב הפוך - היא לא מתביישת לפצוח במונולוג אנטי העצמה נשית שלא יודע אפילו איך מאייתים "פוליטיקלי קורקט", או לוקח בחשבון ולו לרגע מה יגידו עליה סטודנטיות למגדר. מרכז עולמה הוא שי, בעבורו היא חיה וקיימת, סביבו הכל נסוב. באופן מפתיע, היא מייצרת הרבה יותר אותנטיות מהפלקט המהונדס ונטול המודעות שהוא שיר אלמליח. קרן חיה ונושמת בכל שערה בלונדינית צבועה שלה את הווי הכדורגל, יושבת בשער האוהדים השרופים ולא ביציע הכבוד המפונפן, מגנה על זכותם לקלל ומולה, אלמליח שמציעה "להפסיק את היריבות בין הפועל ומכבי תל אביב" במסגרת בריין סטורמינג שוצף למיגור האלימות בכדורגל.
הפער הבולט בין המקומות מהן מגיעות השתיים הוא תמצית הנרטיב של "מאמא ליגה". בינתיים זה נראה מעודד. הפרק השני, "קט פייט", כבר הקצין את העמדת הפנים בין הגינונים המאולצים ביניהן כשכולן נפגשות לבין מה שהן אומרות אחת על השנייה, רגע אחר כך למצלמה ולבמאי העריכות. לכאן נכנסת קרן גולץ, הצלע המרכזית השלישית, אשת הכדורגלן המשכילה, זו שלוקחת את עצמה ואת חייה הרבה פחות ברצינות. הקלאש בינה לבין אלמליח יכול להתפתח לקרב חתולות מתמשך ואמוציונלי שיניב לא מעט רגעי משיכות שיער ויראוטליות בין שתיהן, למי שזה הרעל שעושה לו את זה.
בינתיים נראה שאלמליח עומדת להיות הדמות הבודדה והטראגית של ההתרחשות. אוקנין, סוג של אופירה אסייג וונאבי ואביבה מליחי שעדיין לא הצליחה לנמק לצופים את הליהוק שלה, כמו גם אבוטבול שלא מסתירה מה היא חושבת על אלמליח, כבר בחרו צד. נראה כי אין להם יותר מדי סבלנות לעציות העשויה בקפידה של אלמליח. אפשר להבין אותן. אחרי כל הבלאגן הזה על הדשא נשאלת השאלה - עד כמה כל הגילטי פלז'ר הטלוויזיוני הזה יצליח לגרום לכם לעבור לערוץ 10 כל מוצאי שבת? ובכן, סימן השאלה הזה נותר פתוח.