ולכאורה ה"מאסטר שף" אותו מאסטר שף, השופטים אותם שופטים, אפילו חלק מהמתמודדים נראים מוכרים. עוד עונה, רביעית במספר, לתוכנית שאסור בשום אופן להתיישב מולה בלי משהו לנשנש. הפורמט לא קפץ מעל הפופיק, לא היו זיקוקי דינור, תוכנית אודישנים מאסטרשפית בדיוק כמו שהתרגלנו לתוכנית ריאליטי האוכל הטובה והישנה של עונת החורף. אבל כל זה רק על פני השטח. מתחת, רוחשים מיני זרמים תת קרקעיים שלא מניחים לטלוויזיה להישאר מה שהיא ולהתעלם מצופיה.
אנחנו רואים את הצרימות האלו כל הזמן. כוונות טובות שמובילות לגיהנום. ריאליטי כאילו לגלגני על נשים עשירות ואטומות שמתנגש עם הכאב של המחאה החברתית; סיטקום משפחתי על זיכרונות לא פוליטיקלי קורקט, שנופל לשיא הבוער של הדיון הנוכחי של השד העדתי. ופתאום הלגלוג הוא על הצופה, שלוקח את זה אישית. זו לפחות זכותו.
תוכניות טלוויזיה נהגות חודשים, לפעמים שנים, קודם לשידורן. אבל כשהן מגיעות, הן נוחתות בכאן ובעכשיו והן צריכות להתמודד עם חוסר ההגינות והרגישויות של הרגע.
ואז מגיעה העונה החדשה של "מאסטר שף", סדרת ריאליטי המתעסקת באוכל, בשפע ובאובססיה הישראלית והיהודית גם יחד. וכולנו, כולם, נצרים לשושלות גנטיות שידעו בשלב כזה או אחר רעב. ככה זה. פליטים הם אנשים רעבים. גם בניהם ולפעמים גם בני בניהם. מבלי לגנוב לאייל שני את הפרוזה מדובר ברעב מסוג אחר שאותו הרבה יותר קשה להשביע. רעב נפשי שמקדים את הרעב הפיזי. רעב שמעורבב בפחד שלא יהיה. וכל זה עוד בימים רגילים. אבל העונה הרביעית של "מאסטר שף" נפלה על הראשון בינואר היום שבו התבשרנו שכל נסיעת אוטובוס תעלה יותר ושאלו שאחראים על הקוטג' שלנו שבגללו יצאנו לרחוב, גונבים אותנו באופן מרתיח.
את כל זה לא היתה יכולה "מאסטר שף" לדעת, אבל היא הכינה את עצמה. באופן מבריק לחלוטין. בעוד שתוכניות "מאסטר שף" האמריקאיות או הבריטיות מתגאות במוצרי הגורמה שלהן ושולחות את המתמודדים למבחנים מולקולריים פתחה "מאסטר שף" הישראלית את העונה הרביעית שלה במיסמוס התנגדויות.
מבחן הסף הקולינרי למתמודדים היה סנדוויץ' וזה גאוני. אין מי שלא אוכל סנדוויץ', אין מי שלא מכין סנדוויץ'; זוהי בחירה שחותכת דרך כל שכבות האוכלוסייה, כל העדות, כל המוצאים, דרך כל מה שהופך בדרך כלל את ישראל למיש-מש תוסס בחוסר נחת. לחם עם עוד משהו. אין מי שלא מסוגל להבין את זה, אין מי שיתרעם.
אפילו ביציאה המיותרת והתמיד קצת מעצבנת מהאולפן, לאודישן בהפתעה שמגיע אל המתמודד במטבח נייד (ותמיד מרגיש מכור מראש) אפילו כאן הוכיחה התוכנית רגישות חברתית ונתנה למתמודדת מרסל, אם חד הורית קשת יום, לדבר על בחירה בבשר עוף ולא בקר. פשוט כי הוא זול ונגיש יותר. כל זה לא אקראי. כל זה לא נטול מחשבה וגם לא נופל אל הצד השני המתחסד באמפטיה מזוייפת.
בהמשך עוד תגיע "מאסטר שף" אל הפירואטים הקולינריים המובטחים, אל טימפרור שוקולד ושאר ירקות. אבל בינתיים, ביריית הפתיחה שלה, הצליחה להוכיח "מאסטר שף" שהיא מאסטרית לפחות במה שנוגע לתחומה ושבתוך עמה היא חיה. זה לא מעט. זה הרבה מאוד.
מה אתם חשבתם על הפתיחה של "מאסטר שף"? ספרו לנו בפייסבוק