את יכולה לאכול במקדונלד'ס ולחשוב שזה המבורגר. אתה יכול לשבת בבלומפילד ולדמיין שזה כדורגל. אתם יכולים לצפות באקס פקטור ולפנטז על שואו מברודווי. זה לא. זאת חלטורה.
החלטורה פנים רבות לה. אבל התפרים תמיד גסים. קל להבחין בהם וקל לאבחן אותם. מחר תצפו בגמר "אקס פקטור ישראל", ולרגע אחד תרגישו כמו באמריקה. רק שבאמריקה זה נראה אחרת. מי שצופה בדבר האמיתי, אקס פקטור ארה"ב, או בריטניה, ואפילו אוסטרליה, אינו יכול שלא לזקוף גבה, או לחוש חמלה עבור הצופים שלא יודעים במה מאכילים אותם: ג'אנק פוד במקום ארוחת גורמה.
נתחיל במנחה. בר רפאלי היא דוגמנית על. להנחות היא לא יודעת. היו לה חודשיים וחצי לעבור את הטסט והיא כשלה בכל פרמטר: היא עצית, מאולצת, מתבלבלת ואין בה את החינניות השמורה לטאלנטים כמו מריו לופז מערוץ !E, שמנהיג את הפורמט האמריקאי, בראשות סיימון קאוול, במקצועיות מעוררת התפעלות.
השופטים בעולם שמעבר לירקון מורכבים לא רק מאמנים, אלא גם מאנשי תעשיית המוסיקה, שמביאים עוד צד, עוד אוזן, עוד הבנה. אם זה קאוול עצמו, או רדפו, המפיק והראפר האוסטרלי, או לואי וולש הוותיק בבריטניה. עם כל הכבוד לשירי מימון או למשה פרץ, אין להם די ידע או מספיק יכולת להעמיד שיר בצורה מיטבית, מהסיבה הפשוטה שלאורך כל הקריירה שלהם הם עשו אותו דבר בגרסאות שונות.
אבל הבעיה העיקרית ב"אקס פקטור ישראל", כפי שאפשר להבחין בסוף עונת הבכורה, היא חוסר האמון של מפיקי התכנית, חברת אבוט-המאירי, בטאלנטים שהם מנסים למצוא. מכאן נובעים כל עיגולי הפינות וריכוכי הזמנים. בעוד שבבריטניה התחרות נמשכת 3 וחצי חודשים, מסוף אוגוסט עד אמצע דצמבר, ובארה"ב 3 חודשים ושבוע, הרי בישראל חלפו רק חודשיים וחצי מאז שודרה התכנית הראשונה ושלב ההופעות החיות אורך חודש בלבד (ולא חודשיים כמו בחו"ל).
נמשיך. לשלב חצי הגמר בבריטניה הגיעו ארבעה מתחרים (ולא חמישה כמו כאן), כדי שכל אחד מהם יבצע שני שירים (ולא אחד בלבד). בגמר ביצעו המתמודדים לא פחות מ-3 שירים שונים, שעליהם עבדו במשך שבוע עם המנטורים שלהם. בישראל הם יבצעו מחר רק שניים, אחד מהם בדואט מגונן עם המנטור.
זה לא מקרי. כל העמדה של שיר עולה כסף. כל עבודה עליו דורשת זמן יקר. אם משווים את כמות הנאמברים המוסיקליים שמקבל צופה בישראל לעומת הצופה מעבר לים לאורך העונה כולה הפער גדול אף יותר. אבל זו לא רק הכמות, זו גם האיכות. בשלבים האחרונים של אקס פקטור נעשה מאמץ עצום מצד כל הגורמים לספק לנו חוויה אודיו-ויזואלית בלתי נשכחת, הכוללת תפאורה מורכבת, שלל רקדנים, משחקי תאורה פנטסטיים, גרפיקה ממוחשבת עילאית וסאונד משובח עד מעלף. בישראל זה נשמע ונראה ומרגיש הרבה פחות טוב.
בסופו של מסע מפרך, הזוכה אמור להיות לא פחות מפנומן. טאלנט ששורד עד השלבים המאוחרים בתחרות באוסטרליה התנסה אשתקד בבלדות, בדיסקו, ברוקנרול ובלהיטי התקופה, בארה"ב היתה תכנית שלמה עם ביג בנד, ובבריטניה אוהבים לחזור לאייטיז. האם עדן בן זקן, אורי שכיב, רוז או פיוז'ן מסוגלים לעשות את כל הנאמברים הללו ברמה הגבוהה ביותר, כאילו נולדו לרקוד, לזוז, להתנועע ולשיר בוירטואוזיות מעוררת התפעלות? אתם ודאי יודעים את התשובה, בעודכם מסמסים למתחרה האהוב עליכם.
חשבתם לרגע למה? איך זה ייתכן שהתוכנית עוד לא שודרה וכבר אתם מצביעים עבור הופעות שכלל לא ראיתם? אין גבול לציניות? בארה"ב ובבריטניה יש שתי תכניות בשבוע, בדיוק כמו בישראל. ההבדל הגדול הוא ששם התוכניות עוקבות ומנומקות: בראשונה מופיעים, בשנייה חושפים את התוצאות. וגם זוכים, על הדרך, להופעה של כוכב גדול באמת, מוואן דיירקשן, דרך ליידי גאגא, ועד לאונה לואיס. אתם תיאלצו להסתפק הערב במנטורים. לכל אחד ואחד מהם, באורח פלא, נציג בגמר. האם זה מקרי? אתם תחליטו. אני, ברשותכם, אחזור למרקוס קולינס, שהבריק באקס של אנגליה ב-2011, למלאני אמארו, שהרימה את התקרה באקס האמריקאי של 2011, או לדאמי אים, שחרכה את הבמה באקס האוסטרלי ב-2013.
אים, הזוכה לפני שבועות ספורים, הביאה לכדי מיצוי מקסימאלי את מהות התחרות: מהגרת מדרום קריאה, בת 24, מורה לפסנתר, שדפקה שבוע אחר שבוע נוכחות, זכתה לסטנדינג אוביישן קבוע מצד כל 4 השופטים על ביצועים מופתיים שהצליחו לעלות על המקור, גם כשמדובר בלהיטי השנה של מיילי סיירוס וקייטי פרי. אל תרוצו להביט בה, זה יעשה לכם כאב לב ואתם תרגישו פראיירים. אקס פראיירים.
מי ינצח בגמר של אקס פקטור? הצביעו בסקר