אם אוספים את הקטעים הגדולים ביותר מתוך הסרטים הגדולים ביותר של השחקנים הגדולים ביותר, בדרך כלל תמצאו אותם מנצחים, נושאים נאומים חוצבי להבות. פיליפ סימור הופמן היה שונה לחלוטין. אחד השחקנים הגדולים ביותר והאהובים ביותר של ימינו היה כזה לא למרות, אלא בגלל שהיה ההיפך מכוכב קולנוע. הטום קרוזים והוויל סמיתים של העולם מבלים את זמנם בלהיות גדולים מהחיים, נאצלים, מפוסלים. פיליפ סימור הופמן היה שמן, לא אסתטי, ונדמה שכמעט לא היה תפקיד שביצע שלא עסק בחלקים הנמוכים ביותר של הקיום האנושי, בהפרשות. בסצינות הגדולות ביותר שלו תמצאו אותו עלוב, מושפל, אומלל, מתנצל, מתרפס, מודע לחולשות שלו ונורא לא רוצה להיות כזה, אבל לא יכול אחרת.
פיליפ סימור הופמן בשיא אומללותו זהירות, לא מומלץ לצפייה לילדים:
כך למשל, ב"לילות בוגי" אחד הסרטים הראשונים שסימנו את הופמן כשחקן שיש לשים לב אליו הוא הופיעה בסצינה הזאת, שעיקרה התנצלות.
אפילו בקומדיות הכי טפשיות, הוא קיבל את התפקיד העלוב, הפתטי, המגעיל, והאהוב למרות זאת. ב"ואז הגיעה פולי", למשל, הוא נאלץ להסביר מה זה בדיוק "שארט".
על סימן ההיכר של הופמן, הקול הממלמל, הוא ויתר עבור הסרט הבודד שהקנה לו את פרס האוסקר "קפוטה". טרומן קפוטה בגילומו הוא דמות יותר גאה ונקיה מההופמן המצוי, אבל הופמן לא עשה לקפוטה שום הנחות מבחינת היחס לדמות. שלא כמו מרבית סרטי הביוגרפיה, הופמן לא בא להלל את קפוטה, אלא הפך אותו לאנושי, חוטא ופגום יותר.
אם הוא לא נמצא נמוך בסולם החברתי, הוא נמוך מוסרית. הופמן ידע גם להיות נבל: ב"משימה בלתי אפשרית 3" הוא היה מין לטאה קרת-דם, וב"משחקי שלטון" הוא מסביר לריאן גוסלינג למה בדיוק הוא הולך לזרוק אותו לכלבים.
ב"כמעט מפורסמים", בתפקיד לסטר בנגס, הוא מתאר, פחות או יותר, את כל הקריירה שלו: "אנחנו לא מגניבים. נשים תמיד יהיו בעיה לגברים כמונו. רוב האמנות הגדולה בעולם עוסקת בבעיה הזאת בדיוק. לאנשים יפים אין עמוד שדרה. האמנות שלהם לא שורדת. אמנות גדולה עוסקת באשמה, וגעגועים, ואהבה מחופשת לסקס או סקס מחופש לאהבה".
ולסיום, נאום הלוויה. פיליפ סימור הופמן רק יושב ומקשיב כאן, בקטע הזה מתוך "סינקדוכה, ניו יורק", אבל זה נאום שהיה יכול להיאמר על קברו. "ואומרים שאין גורל. אבל יש! זה מה שאתה יוצר. למרות שהעולם ממשיך עוד ועוד, דורות על גבי דורות, אתה כאן רק לשבריר של שבריר של שניה. את רוב זמנך אתה מעביר מת, או טרם-נולד". הנאום מסתיים, באופן כה הולם, במשפט "זין על כולם. אמן".