פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פיליפ סימור הופמן: היה שלום, מאסטר

      בגלל שאף פעם לא פישל, בגלל שתמיד הפתיע, בגלל שהוכיח שגם אנשים נורמלים יכולים להיות גיבורים וכוכבים. בגלל זה היה השחקן המנוח כל כך אהוב, ועכשיו נותרו רק הזיכרונות

      "מי צריך סיבות כשיש הרואין?" שאלה הקריינות בסוף מונלוג הפתיחה של "טריינספוטינג". ככל הנראה, באמת לא צריך, כי עובדה שפיליפ סימור הופמן לא השאיר מילות פרידה לפני שהלך הלילה לעולמו, קרוב לוודאי שעקב מנת יתר של הסם. במשך 20 שנה, הצליח השחקן להיגמל מהתמכרותו אליו, אבל בסופו של דבר, בגיל 46, נכנע לו סופית. כי כשיש הירואין, מי צריך סיבות, ומי צריך אוסקרים, חוזים שמנים בשוברי קופות וקריירה מפוארת שרק ממשיכה להתפתח ולשגשג.

      פיליפ סימור הופמן הלך לעולמו
      פיליפ סימור הופמן: הרגעים הגדולים

      לכל אחד יש נקודה אחרת שבה שם לב מתי הקריירה הזו התחילה. יהיו כאלה שיצביעו על 1996, השנה בה יצא "טריינסופוטינג" וגם שני סרטים שונים לגמרי של השחקן המנוח: "Hard Eight", בו החל את שיתוף הפעולה שלו עם הבמאי פול תומס אנדרסון, ו"טוויסטר", בו הוכיח כי בצד קולנוע האיכות, הוא מסוגל לענג גם ביצירות מבדרות לקהל רחב. לעומת זאת, מיטיבי הלכת יטענו כי הם מכירים אותו עוד מ-1992, אז הוכיח ב"ניחוח אשה" בכיכובו של פצ'ינו איך הוא יכול להותיר חותם בכל מצב, גם כשתפקידו קטן למדי וגם כשכוכב גדול בהרבה ממנו מטיל עליו צל. אחרים, לא יתביישו להודות כי נחשפו אליו רק ב"אושר" מ-1998, אז סיפק הופעה מלאת עוצמה אך בעיקר אפלה ומעורערת, שהזיכרון שלה כל כך הולם את היום הקודר הזה.

      יום עצוב כזה לא היה בעולם הקולנוע מאז מותו של הית לדג'ר ב-2008. זה עצב גדול, משתי סיבות: קודם כל, כי בדיוק כמו במקרה של השחקן האוסטרלי המנוח, הבשורה הכתה כרעם לא צפוי. אמנם, בעיות הסמים של הופמן היו ידועות, אך נראה היה שהן בטיפול מבוקר, וכי אין סיבה לדאגה. אחרי הכל, השחקן היה חתום על שלל פרויקטים מרתקים בעתיד הקרוב – בין השאר, רק שבוע הפריד בין מותו בטרם עת לתחילת צילומי הפרק הבא של "משחקי הרעב". מאות שותפיו היו בטוחים כי למרות החשכה בה היה נתון, הרי כי בדיוק כמו השמש שזורחת כל בוקר מחדש, גם הוא לבטח ימשיך להאיר את עולמם. בדיוק כמו במקרה של לדג'ר, הם טעו. שוב גילינו יש כוחות חזקים יותר בעולם מן ההכרח לצלם עוד סרט המשך.

      פיליפ סימור הופמן (AP , Andrew Medichini)
      היום הכי עצוב בהוליווד מזה שנים. פיליפ סימור הופמן (צילום: AP)

      חשוב מזאת, העצב גדול כי השחקן המנוח באמת ובתמים היה אחד מן הכוכבים הגדולים והאהובים בעולם הקולנוע האמריקאי, והכאב האותנטי שהתפשט ברחבי הרשת כתגובה למותו הוכיח זאת. הופמן, כפי שנוכח מי שנתקל בו במהלך ראיונות לתקשורת, מפגשים עם הקהל לאחר הקרנות בכורה וכיוצא בכך, היה נטול כל מידה של חיבה עצמית. אבל זה שאתה לא אוהב את עצמך לא אומר שאחרים לא אוהבים אותך, ואותו אהבו כל כך.

      מי צריך סיבות כשאוהבים? לא צריך, ובכל זאת, כי אין הזדמנות מתאימה יותר, נמנה ארבעה מהגורמים שהעניקו להופמן את מעמדו המיוחד. ראשית, בקריירה קולנועית שהתפרשה על פני שלושה עשורים וכללה כחמישים תפקידים משמעותיים, הוא רשם לזכותו הישג נדיר: כמעט כל אחת ואחת מהופעותיו היו טובות. האם מישהו, עם יד על הלב, יכול עכשיו לקום ולהזכיר איזושהי סטיית תקן של הכוכב המנוח? נכון, הוא הופיע גם בקומדיות רומנטיות זניחות למדי בסדר הגודל של "ואז הגיעה פולי", אבל אפילו בהן, פינק את הקהל כמו גבינה משובחת שלא תתקלקל גם אם נמרח אותה על לחם יבש.

      נוסף לכך, כמובן, היו לו תפקידים מרשימים בסרטים שהיו יותר ראויים לו. למעשה, כמעט יותר מכל אחד אחר בדורו, השכיל סימור הופמן לשתף פעולה עם רוב היוצרים המובילים בזרם העצמאי של הקולנוע האמריקאי העכשווי. וכך, הופיע ב"Hard Eight", "לילות בוגי", "מגנוליה", "מוכה אהבה" ו"המאסטר" של פול תומס אנדרסון; ב"מאניבול" ו"קפוטה" (עליו זכה באוסקר) של בנט מילר; ב"ביג לבובסקי" של האחים כהן, "סינקדוכה ניו יורק" של צ'רלי קאופמן, "משחקי שלטון" של ג'ורג' קלוני, "השעה ה-25" של ספייק לי ועוד ועוד. איזה סיפורים ודאי היו לו על הקולנוענים הללו, אם רק היה שורד מספיק כדי לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו. איזה סיפורים ודאי יש להם עליו.

      פיליפ סימור הופמן (AP , Carlo Allegri)
      האולר השוויצרי של הוליווד. פיליפ סימור הופמן (צילום: AP)

      כל היוצרים הללו קראו להופמן, ולעתים קראו לו שוב ושוב, מפני שהיה ורסטילי ושימושי יותר מכל עמיתיו – ממש האולר השוויצרי של הוליווד. הוא יכול היה לעמוד במרכז העלילה, יכול היה להשלים את הדמות הראשית, ויכול היה סתם להגיח מדי פעם מהצד כדי להוסיף מעט צבע ואופי; הוא יכול היה להטיל מורא, יכול היה לעורר רגש ויכול היה להצחיק; הוא היה אנטי-גיבור קלאסי אבל גם נבל אידיאלי; הוא היה לוחש וצועק, מתלהב ואדיש, מקלל ומהלל, עצוב וצוהל.

      רק שני מכנים משותפים היו לתצוגות המשחק של הופמן: לא משנה מה, בכל פעם ופעם הוציא אותן לפועל באותה מידה גבוהה של אמינות, שכנוע ועוצמה. נוסף לכך, בכולן העמיד לפנינו דמות שהיתה רחוקה מאידיאל היופי ההוליוודי. גם אם לעתים השיל מן המשקל שלו לצורך תפקיד, השחקן המנוח תמיד הציג גוף רופס, פנים שמנמנות וחזות חיצונית נטולת אטרקציות מושכות כל שהן. בקיצור, הוא היה נורמלי, ולמרות זאת הפך לכוכב.

      בכך, עורר הזדהות בכל הצופים שגם כן אינם דוגמנים. הם הביטו בו וראו שגם אנשים כמוהם יכולים להיות בסיס לדמויות הוליוודיות גדולות מהחיים. הם הסתכלו בו והבינו שלא צריך בהכרח בלורית זהובה וריבועים בחזה כדי לרשום את שמך באותיות זהב בספר דברי הימים של תעשיית הבידור. הופמן היה ההתגלמות הקולנועית של הפשטות ושל המורכבות שיכולה לנבוע ממנה.

      פיליפ סימור הופמן (GettyImages , Rich Schultz)
      גילם את הפשטות ואת המורכבות שבפשטות. פיליפ סימור הופמן (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      אך למרות כל זה, למרות הבגרות והבשלות שתמיד השתקפו בפניו ולמרות הרזומה המרשים שצבר, הופמן היה רק בן 46. לפחות מחצית מחייו המקצועיים עוד היתה לפניו, והתוכניות שלו הצביעו על כוונה לטרוף אותם בתאווה. חוץ מ"משחקי הרעב", האליל המנוח התעתד גם ליישר קו עם המעבר של שחקנים במעמדו למסך הקטן, ולככב לראשונה בסדרת טלוויזיה של SHOWTIME. כמו כן, עמד לאחוז שוב בשרביט הבמאי, ארבע שנים לאחר עבודת הביכורים שלו, "ג'ק יוצא לשוט".

      כל זה, כמובן, כבר לא יקרה. נשארנו רק עם שני סרטים טריים שהספיק לצלם, "God's Pocket" ו"A Most Wanted Man". אלה הוצגו לראשונה ממש לא מזמן בפסטיבל סאנדנס, והגעתם הצפויה לאקרנים במהלך השנה הקרובה בוודאי תהיה לאירוע קולנועי. בצד זאת, כמובן, נותרו לנו גם כל הופעות העבר שלו, וכאן לכל אחד יש זיכרון משלו. כפי שכתב הערב בטוויטר צייצן חד-אבחנה, הדבר המדהים לגבי הופמן הוא שאתה יכול לשאול שלושים אנשים שונים מה הסצינה האהובה עליהם מהקריירה של השחקן, וכל אחד יענה אחרת. הביקור בכלא ב"קפוטה"? ההשתוללות ב"מלחמתו של צ'רלי ווילסון"? שיחת המסדרון ב"מאניבול"? העימות הסופי ב"משימה בלתי אפשרית 3"? משחק הכדורסל ב"אז והגיעה פולי"? ההתנשפויות ב"אושר"? הריקוד ב"המאסטר"? כל התשובות נכונות.

      מי צריך סיבות כשיש הירואין. מה עוזרות הסיבות כשהוא כבר לא איתנו. היה שלום, מאסטר.

      צפו ב"באהבה לייזה" עם הופמן

      ואיך אתם תזכרו את פיליפ סימור הופמן? ספרו לנו בפייסבוק