קשוב מאוד 33: בניון מתחזק בפוליטיקה – ונחלש במוזיקה

בישראל מתקיים מאבק בין תרבויות: מזרח מול מערב, ספרד מול אשכנז. זה לא חדש לנו. זה עולה לדיון בכל שבוע, כמעט בכל הקשר, והשנה במיוחד בעקבות הסדרה של אמנון לוי. בישראל המקוטבת ממילא, הקרב על הזהות התרבותית חי מאי פעם. זה ממש לא בהכרח דבר רע, אולי אף להיפך: אם הזהות ה"ישראלית" היא של כולנו לכאורה – תמיד רק לכאורה – למה לא לאתגר אותה? אבל זה כבר נושא לשיחה אחרת. המעניין הוא שהחזית הזאת הגיעה עכשיו לאלבומי הילדים: אין אולי הרבה דמיון קונספטואלי ובוודאי לא מוזיקלי בין "אף על פיל" – אוסף לחנים לשירי יידיש מתורגמים, ובין סדרת "בייבי אוריינטל" – "שירי ילדות ישראליים בצלילים של מוזיקת עולם" – אבל שניהם במתכוון או שלא מביאים את שיח הזהויות לעריסות התינוקות.

אלבום לילדים הוא כמובן פרויקט מסובך בפני עצמו: הוא צריך להיות גם אינטליגנטי אבל גם לדבר לפעוטות, גם מכבד את הילדים וגם מחנך, גם מסוגל לדבר לילדים בעולם מלא בריגושים וגם לא להוזיל את עצמו בדרך לשם. בקיצור: משימה כמעט בלתי אפשרית. בשנים האחרונות עלה גל מעניין של ניסיונות לעשות דבר מה שיזכיר את "הכבש השישה עשר" או את "כמו גדולים" של איינשטיין, כמו "ענן על מקל" או הפרויקט של עבודה עברית משירי הילדים של שלום חנוך. כמעט תמיד זה מתפספס: מתוחכם מדי או רדוד מדי, מתחכם או לא אחיד, ובעיקר – לא מלהיב.

"בייבי אוריינטל 2", כמו שאפשר לנחש, הוא השני בסדרה של אילן בן עמי ואלון אוחנה, שמעבדים שירי ילדים ישראלים כמו "פזמון ליקינטון", שהפך ללהיט רדיו בינתיים בביצוע של ליאורה יצחק, "מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה", "דני גיבור" (השחקן דני שטג שב למוזיקה ממנה בא) ועוד. חוברים אליהם מוזיקאים בכירים ומכובדים כמו מארק אליהו, אהובה עוזרי, עדי רנרט ואחרים. רוב הגרסאות אינסטרומנטליות, אך בניגוד לאלבום הקודם כאן מופיעים גם כמה ביצועים קוליים. האג'נדה ברורה למדי: אפשר לחנך לעושר מוזיקלי ותרבותי מגיל צעיר, ועל הדרך להכיר עו?ד וטבלה וכלים אחרים לילדים שגדלים לעולם של גיטרה, בס, קלידים ותופים. יש אפילו הסברים חינניים על הכלים הללו על העטיפה, לילדים סקרנים.

ייאמר לשבחם של אוחנה ובן עמי – העיבודים שלהם מרשימים ועשירים. בשמיעות מתקדמות, הם אפילו משמחים. השירים המוכרים נפלאים עוד במקור, והטוויסט ממש לא פוגם בהם. במיוחד מקסים "שיר השוק" שמשלב בתוכו וריאציה על "איזו מדינה" וחותם את האלבום. כל אלה חמודים, חמודים מאוד – אבל גם משעממים. ככל שהמנגינות מיוחדות, הוויתור על המילים גוזל מהמאזין אלמנט מהותי, והוא נשאר בעצם רק עם... מנגינות של שירי ילדים. השירים שכן מבוצעים קולית הם גם המעניינים יותר, אבל לא מצליחים להחזיק את שאר האלבום. אולי "אוריינטל בייבי 3" יבוצע כולו כבר על ידי זמרים, ונוכל ממש ליהנות משני הרבדים גם יחד? לאנשי הפרויקט הפתרונים.

"אף על פיל" מגיע בדיוק מהצד ההפוך בגישה שלו כלפי המילים. הפרויקט מבוסס על תרגומים עבריים של בני מר לשירי ילדים יידיים של כל מיני משוררים כמו מרדכי גבירטיג, י.ל. פרץ ואחרים מוכרים פחות, מולחן על ידי שחר ברבש (בנו של אורי ברבש), ומבוצע על ידו יחד עם אלון לוטרינגר, עומר קליין ורונה קינן. יש היסטוריה ארוכה ומפוארת של תרגום שירים יידיים לעברית והיא כוללת בין היתר מתרגמים כמו נעמי שמר ונתן יונתן ומלחינים כמו נחום היימן וסשה ארגוב. חברי "אף על פיל" מבקשים להצטרף אליהם בלחנים המקוריים שלהם, שהם מינימליסטיים על פי רוב.

הרעיון של ברבש וחבריו הוא מקסים מראשיתו, מה גם שמדובר (כפי שהעידה כותרת התרגום של בני מר) ב"אוצר" של ממש שסוף סוף ניגשים לטפל בו. הבעיה היא שהגישה שלו משונה: הוא מרגיש יותר כאילו הוא מולחן למבוגרים. "אף על פיל" מחמיץ שוב ושוב את הטקסטים המצחיקים, הקופצניים והשנונים שבו, ובמיוחד את החריזה שמר הפליא לתרגם, בתמורה למבנים מוזיקליים מורכבים יחסית ואיטיים יחסית – לא בדיוק החומר שילדים קופצניים יאזינו לו בסבלנות, מה גם שהוא לא קליט בשום צורה. אם מקשיבים לו כפרויקט למבוגרים – זה כבר סיפור אחר, מעניין אפילו, שכולל לא מעט רגעי קסם כמו "היער בסתו", למשל. הלחנים האיטיים מאפשרים מבט מהורהר על הילדות, מבט שהוא מאוד מעניין, אבל לא כל כך לילדים. רונה קינן, שהואשמה לכל אורך הקריירה שלה בעגמומיות, יתר דווקא מפתיעה בהופעה העליזה שלה אי פעם, וזו אולי גם סוג של נקודת אור.

הבעיה עם "אוריינטל בייבי" ו"אף על פיל" היא שרעיון טוב לא מספיק כשמדובר באלבום לילדים. זה לא סתם שבידור "זול" מצליח יותר כשמדובר בצעירים – הוא פשוט יודע לדבר אליהם בשפה הקצבית שלהם, משהו שאלבום כמו "האיש שלא הבחין בשום דבר" של מרב שחם שנסקר כאן לפני זמן מה, שהוא מורכב ומתוחכם לא פחות, מצליח בו הרבה יותר. בנימה זו אזכיר במשפט אחד פרויקט קטן נוסף, עצמאי ומשפחתי שיצא לאחרונה – "לגדול איתך ביחד" של יעל תלם, אוסף שירים שהלחינה (ביניהם גם גרסה נפלאה במיוחד ל"איה פלוטו"). את המוזיקה של תלם – בדרך כלל פולק מחויך – הכרתי לפני בערך עשור, דרך חברים מהצפון שהסתובבו עם דיסקים של השירים שלה, ועם השנים גם נסעתי במיוחד לצפון כדי לצפות בה בהופעה ולהכיר אותה. הגישה לילדים היא שעושה את כל ההבדל.

ככל שנוספת עוד האזנה אני מחבב את האלבום של איטן סלומון יותר (וכאן בוואלה! תרבות תוכלו להאזין לו במלואו). הוא נקרא "לפני ואחרי" – לפני ואחרי תאונת דרכים קשה שעברה לפני כמה שנים ומטבע הדברים שינתה הרבה דברים. סלומון, הבת של ניצה שאול, כתבה והלחינה אוסף שירים יומיומיים ואישיים, מאהבה ועד בכלל, ומבצעת באותם במקצבים משתנים בין האקוסטי לפופ-רוק, בהפקה של גיל לואיס. רגע אחד היא נערה שברירית, רגע אחר אשה חזקה באמצע באר מעושן, וכל הזמן הזה היא חיננית.

אני מחבב אותו משום שיש בו יותר מאשר נדמה בהאזנה ראשונה. כמעט נראה כאילו רגעים חכמים ורגישים הוחבאו בו במתכוון, תחת מעטפת כאילו אגבית. השירים של סלומון עירוניים מאוד, דרמטיים בהתאם ומתוקים במידה, אבל עד כאן אין דבר שיבדל מזמרות אחרות באזור, כמו איה כורם או אביגיל רוז; מה שבכל זאת מחלץ אותה מהמקום הזה הוא העובדה שהיא זמרת ממש טובה. אבל ממש. הנוכחות הקו?לית שלה מורגשת ומדויקת, ויש בה יופי רב.

המקוריות כאמור לא שופעת מהאלבום הזה (עניין מעניין אך חסר חשיבות לחלוטין נוגע לשיר "אם את הולכת", שהוא השלישי בשם הזה בשנים האחרונות, אחרי אברהם טל ומשה פרץ), אבל רגעי קסם יש גם יש. כשהיא מסירה את מעטה הקו?ליות היא מיוחדת אפילו יותר, נגיד בשיר מצחיק ואנטי-היפסטרי כמו "רק רציתי" ("וכשעובי הספרים בצרפתית מתפיחים מימדים – ואתה יודע רק להגיד ז'ה טם") או שיר הנושא השקט יותר ורב הכנות והשיר הסוגר המקסים "וזהו". פחות מרשימים שירים סתמיים כמו "שיר האודישנים" הפותח, מחאה קצת צפויה ובנאלית נגד תרבות הריאליטי ("הייתה ילדות קשה, בבקשה" זה משפט קצת מפתיע ממי שהסיפור האישי שלה כל כך בלט – ברצונה או שלא – בעיצוב הזהות של האלבום ובמסע שלו לתקשורת). יותר מכל, איטן סלומון צריכה להכריע מה היא ומי היא, מה הכיוון שהיא מחפשת כיוצרת – זמרת פופ, סינגר-סונגרייטרית אישית או משהו אחר. "לפני ואחרי" הוא אלבום חמוד, נעים, כיפי לפרקים ומרגש בחלקים קטנים; הוא גם מתפזר ומתקשה לבלוט מעל ים של חומרים דומים. אולי הקול העוצמתי של סלומון יוכל לסייע לה בהמשך הדרך להבליט את עצמה יותר.

סערה פרצה בעקבות שיר פוליטי חדש של עמיר בניון, שבוע בלבד אחרי סערת אריאל זילבר. האם יש ממה להתרגש? כמובן שלא. זכותו של עמיר בניון – אמן מוכשר באופן חוסר תקנה – להקליט שירים פוליטיים בכל נושא שבעולם – זה צריך להיות ברור, והמחאה שלו הפעם לא חריפה מהרגיל (גם אם הוא בחר, מטעמיו, להדגיש כי שמו האמצעי של אובמה הוא חוסיין – מכוער אבל לא יוצא דופן). מטבע הדברים, זכותם של כולם לא לאהוב את זה, להתייחס לבניון כפופוליסט וגם להאשים אותו בדברים בוטים יותר. למי אכפת? הדבר היחיד הרלוונטי שאפשר להגיד על השיר החדש של בניון זה שהוא – כמו כל היצירה שלו בשנים האחרונות – מחוויר ליד השירים הנהדרים ששחרר פעם. זה אפילו לא שיר גרוע במיוחד. סתם שיר. אז למה מקדישים לו כל כך הרבה תשומת לב? כי הוא מהבודדים שמעזים לשיר בבוטות את דעתם, ועל כך יש לכבד אותו.

אבל אל תהיו תמימים: עמיר בניון יודע היטב שככה הוא משיג את תשומת הלב שלכם ונשאר בתודעה. רק לפני כמה שבועות הוא הוציא שיר לכבוד יום השואה הבינלאומי שלא זכה לשום תשומת לב, ורק השבוע הוא פרסם בדף הפייסבוק שלו אוסף פיוטים חדש שהקליט, ולא זעזע במיוחד את אמות הספים. אגב, גם אחינועם ניני שחררה לפני מספר שבועות סינגל כושל בשם "לא cool", ואף אחד לא פער פיו בתדהמה. סופרייז סופרייז. זה לא אומר שהם ציניים, אבל אמנים שנמצאים בכותרות רק בשל, ובכן, הכותרות שהם מייצרים, לא מחמיאים במיוחד למוזיקה שלהם. זאת לא ההקצנה או העמדה הפוליטית לכשעצמה: בניון לא נעשה אמן פחות טוב מרגע שנהיה ימני, אבל בשנים האחרונות קריירת הסולו שלו ידעה בעיקר מורדות עצובות. על כך אין חולק.

מתחת לכל המלל, אם הגעתם עד כאן, מסתתרת תגלית נפלאה, נפלאה באמת. עד השבוע שעבר לא ידעתי שום דבר על קובארי, ההרכב של אביגיל קובארי הירושלמית לשעבר שגם עליה איני יודע הרבה. אמנם עלה פה השבוע "משעמם לי" המצוין, אבל אני רוצה לשתף פה שיר שבעיני גדול ממנו ומרוב השירים ששמעתי השנה. תיאור כל כך יפה וכואב של התבגרות לא שמעתי מזמן כמו ב"פולין". אל תיבהלו, הימלר לא מסתתר כאן, אבל הרבה מאוד אהבה דווקא כן. וזה טוב – אנחנו רגע לפני הוולנטיינז דיי. זה עמוד ההדסטארט של ההרכב, אם תרצו לתמוך בהוצאת אלבום הבכורה שלו. זה בטח כדאי.

לכל הטורים של נדב מנוחין

מה חשבתם על השיר של בניון? דברו על זה בפייסבוק