ווס אנדרסון הוא מיחידי הבמאים כרגע שהשם שלהם הולך לפניהם. זה עובד לטובתו, כיוון שגם באחת מן התקופות הקשות בתולדות הקולנוע העצמאי, קל לו להשיג מימון לסרטיו, לגייס אליהם את השמות הכי גדולים ולהבטיח להם מקום של כבוד באירועים יוקרתיים "מלון גרנד בודפסט", היצירה האחרונה פרי עטו, מגיעה אלינו היום (חמישי) לאחר שפתחה לפני כחודש את פסטיבל ברלין האחרון.
עם זאת, הדבר גם עובד לרעתו. הודות לזיהוי שלו עם סגנון מסוים הוא הפך לדובשם של אחדים אך גם לעוקצם של אחרים. מדובר בכאלה שראו רק את "משפחת טננבאום", הסרט שלמעשה יצר את הפולחן הגדול סביבו בתחילת העשור הקודם, ומאז משוכנעים כי הוא מסוגל לעשות רק דבר אחד: סרטים שעוצבו במחשב מק כדי להציג את סיפורם של צעירים מדוכדכים ולבושי בנדנה הבוחנים את יחסיהם המנוכרים עם אבא שלהם ועם העולם כולו בעת שהם חותכים ורידים לצלילי מוזיקת אינדי מדכדכת.
אך זו טעות לקטלג אותו ככה. נכון, אנדרסון יודע להתלבש יפה, אבל זו לא סיבה לצמצם אותו לממדים של משורר להיפסטרים ולא יותר מכך. אם מישהו עושה זאת ההפסד כולו שלו. הבמאי מתעלה על נקודת הזמן האמנותית שאליה מנסים לפעמים לשייך אותו. יש לו בקיאות עצומה במסורת הקולנועית והתרבותית בכלל, וכן הבנה שלהן וכבוד כלפיהן. הידע שלו משתרע הרבה מעבר לניו יורק של תחילת העשור הקודם וגם הרבה מעבר למסך הגדול. הקולנוע שלו אינו רק פרפצ'ינו עם סויה שנקנה זה עתה בוויליאמסבורג, אלא גם ובעיקר קפה עשיר בקצפת שנרכש בווינה מתישהו בשנות השלושים.
רוחב האופקים של אנדרסון והוורסטיליות האמנותית שלו ניכרו גם בסרטים הקודמים, אבל הן בולטות מתמיד ב"מלון גרנד בודפסט". האלגנטיות, ההקשרים החברתיים-היסטוריים, ההומור הקצבי והשנון והשילוב בין סרקזם מפוכח ורומנטיות נאיבית כל אלה גורמים לתוצאה להיראות כמו משהו שארנסט לובישט או בילי ווילדר היו כותבים או מביימים בין שנות השלושים והשישים.
ההבדל היחיד הוא שאז מדובר היה ביוצרים אירופאים שעברו לעבוד בהוליווד, וכאן יש לנו עסק עם במאי אמריקאי שעקר מעבר לים. היוצר הטקסני במקור העתיק את מגוריו לעיר האורות בשנים האחרונות, וההשפעה הפריזאית ניכרת, שכן זה הסרט הראשון של אנדרסון שמתרחש באירופה.
ליתר דיוק, הוא מתרחש ב-1932, במדינה קטנה בשם זוברובקה, שבקרוב תיכחד ולמעשה לא היתה קיימת מעולם. אנדרסון, במהלך שמלמד אולי כי שאב גם השראה מעלילות הקומיקס של "טינטין", בחר למקם את הסיפור ביישות פיקטיבית פרי דמיונו. לפי דמיון זה, באותה פיסת אדמה אגדית שכן מלון מפואר, וקונסיירז' שנודע כמר גוסטב (ריף פיינס) ניהל אותו ביד רמה.
לאותו מר גוסטב היו שלל קישורים וכישורים, אך הוא זכור במיוחד בשל מנהגו לפזר על עצמו כמויות נכבדות של בושם, שניחוחו בישר עליו למרחקים. הארומה הכבדה הזו אולי סתמה את אפו, ומנעה ממנו להריח את רוחות המלחמה שעמדה לפרוץ ולערער את הסדר הישן במדינתו. אם לא די בכך, תהפוכה נוספת מפרה את מה שהיתה ההרמוניה המושלמת בחייו: מותה של מאדם די (טילדה סווינטון), אחת מן הקשישות העשירות שנהג לשעשע בחדרי המלון ובחדריהן שלהן.
בשל הקשר הקרוב ביניהם, חשוד גוסטב ברציחתה, והוא מוצא עצמו נרדף בידי שני גורמים: הן משפחתה התככנית והסדיסטית של אהובתו לשעבר והן המשטרה המקומית. כל העולם נגדו, ורק אחד מנסה לסייע לו להימלט, להוכיח את חפותו ואולי גם לזכות בנתח מן הירושה של בעלת ההון המנוחה: מוסטפה (טוני רבולורי), מהגר צעיר מן המזרח וזוטר העובדים במלון, שהופך לבן חסותו של הקונסיירז' הוותיק, המוכן אף להקריב את עצמו למענו בשעה שגזעו השונה מעמיד אותו בסכנה לנוכח המציאות החדשה באירופה.
מבחינה תסריטאית, אנדרסון בוחר להציג את כל זה במבנה של סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור: מה שהתרחש אי אז מובא לנו מנקודת מבטו של מחבר רומנים (טום ווילקינסון), המספר לנו כיצד פגש בצעירותו במלון את מוסטפה הבוגר, וזה גולל בפניו את קורותיו של המוסד, שעם השנים ירד מנכסיו. מבחינה חזותית, אנדרסון פורש את כל ההתרחשויות הללו בקצב מיוחד, היוצר את התחושה שאנו חוזים בהצגת בלט או נכון יותר לומר בנסיבות אלה, בוואלס. הריתמוס יוצא הדופן הוא תולדת שילוב בין שני אלמנטים שונים לגמרי: מצד אחד, הבמאי משליך לקלחת עוד ועוד התרחשויות תזזיתיות, אך מצד אחר, הוא עוקב אחריהן בתנועות מצלמה רובוטיות, ובהעמדה סימטרית, הרמונית ונקייה של תמונה. וכך, מתחוללת לנגד עינינו אנרכיה בסדר מושלם, כמו פתיתים שמתפרעים בכדור שלג.
זהו הישג טכני נדיר, ולכן לא פלא לשמוע כיצד בא אל הבד. אנדרסון ביים את הסרט כולו באנימציה ורק אז הסריט אותו עם שחקנים בשר ודם. המאמץ הזה חריג אך הגיוני, כיוון ש"מלון גרנד בודפסט" הוא מלאכת מחשבת כה מורכבת, עד שברור כי חובה לעשותו במלואו פעמיים כדי שיעבוד כמו שצריך. ואכן, עבודת ההכנה של היוצר החרוץ השתלמה. יש במאים שמתגלים כפילים בחנות חרסינה, אך הוא זוהר כאן כפיה בבית בובות. הכל כאן מדויק וקסום באותה מידה, כמו שיכול לקרות רק כשמשהו מגיע מידיו המחוספסות של בעל מלאכה עם נשמה של ילד.
נוסף לכך, יש ל"מלון גרנד בודפסט" גם מעלות אמנותיות אחרות. אנדרסון מניח היטב על לשונו את השפה של שנות השלושים, ועושה עמה פלאים באופן שמזכיר קצת את האחים כהן ואת טרנטינו כשהם מביימים סרט תקופתי. בכלל, מיקום הסרט בעבר אינו קושי כי אם אתגר והזדמנות מבחינת הבמאי, והוא מיטיב לאפיין את הדקויות של הזמן והמקום בו מתרחשת העלילה.
כמו כן, הבמאי נהנה מתצוגות משחק מעולות. אם זה של הכוכבים המוכרים למשל רייף פיינס, שעושה כאן כגיבור את אחד מתפקידי חייו, ומפגין אצילות והדר, ואם זה של השמות האלמוניים טוני רבולורי, בדמותו של מוסטפה, מסתמן כאחת התגליות היפות של השנה. אם זה השחקנים שיש להם תפקיד משמעותי למשל ווילם דפו כשכיר החרב השתקני והרצחני של משפחת העשירה המנוחה, ואם זה חבריו משכבר הימים של אנדרסון, שמגיחים כאן לכמה דקות או אפילו רק קמצוץ שניות לדוגמה אוון ווילסון, ג'ייסון שוורצמן וביל מוריי.
לאור כל זה, ברור כי "מלון גרנד בודפסט" הוא חוויה יפה לעין, מבדרת ומענגת, ומבוצעת מספיק טוב כדי להתעלות לכל אותם אילנות גבוהים שאנדרסון שואף אליהם לוביטש, ווילדר, "טינטין" ועוד ועוד (בפתח הסרט נאמר שהוא מבוסס באופן חופשי על כתבי סטפן צוויג, למשל). גם זה כמובן ראוי לציון, אך לא די בכך. אם אלה בלבד היו האיכויות של הסרט, הוא היה לא יותר מחיקוי מוצלח של טכנאי מיומן, מחווה יפה של חקיין מלומד ותו לא.
אך "מלון גרנד בודפסט" הוא יותר מזה, שכן לאנדרסון יש מה להגיד, ולא סתם הוא בחר דווקא בחומרי הגלם האלה ובסגנון הזה. נקודת המבט המקורית של התסריטאי-במאי מקנה לסרט את העוקץ האמיתי שלו, מוסיפה לו ערך משל עצמו והופכת אותו ליצירה שמביטה בעבר כדי לדבר על ההווה וגם להשקיף על העתיד.
הפואנטה באה לידי ביטוי בשני מישורים. קודם כל, "מלון גרנד בודפסט" הוא שיר הלל להומניות. לא סתם בחר אנדרסון להעמיד במוקד דמות כמו מר גוסטב, ולעקוב אחריו דווקא בנסיבות שכאלה. בסופו של דבר, האופי של הגיבור וההתנהלות שלו כלפי מוסטפה, האורחים במלון, הרשויות והעולם בכלל הם מופת; מופת של מרדנות ביקורתית כנגד צייתנות עיוורת, מופת של קבלת האחר כנגד הגזענות, מופת של דינמיות חברתית כנגד שמרנות ואריסטוקרטיות וחשוב מכל, מופת של אנושיות כנגד הברבריות. דרך גיבור זה, מזכיר לנו הבמאי כי אף פעם אין תירוצים, וגם בנסיבות האישיות וההיסטוריות הקשות מכל, יכול וצריך האדם לשמור על הגינותו ועל עצמאותו, ועל כבודם וחירותם של הזולת.
אלה דברים שקל לשכוח, ולכן תוהה הסרט כיצד אפשר לזכור אותם, ואיך ניתן להנציח דמויות בסדר הגודל של גוסטב ואת כל מה שייצגו.
כאן מגיע הרובד הנוסף ואולי העקרוני מכל של "מלון גרנד בודפסט". לא בכדי הוא נפתח בסצינה המדברת ישירות על טבעם של הסיפורים ועל מקומו ועל חשיבותו של הסופר בחברה. הסוגיות הללו, מתגלה בסופו של דבר, הן מה שמניע באמת את הסרט, שיותר מכל נוצר כדי לומר שהסיפור שומר את הגחלת.
מלונות מתרוקנים, אנשים מתים, אהבות נאבדות, מדינות נמחקות מן המפה, ערכים מיטשטשים, עולמות נעלמים וזיכרונות נשכחים. אך הסיפור, מוכיח לנו "מלון גרנד בודפסט", עובר מדור לדור, מפורמט לפורמט, ומעניק לכל אלה חיי נצח.
המלון שבשמו נקרא הסרט הזה אולי כבר לא שופע לקוחות, אך בזכות מספרי סיפורים בשיעור הקומה של אנדרסון, הוא עדיין פועם בלבנו כאילו השנה היא 1932, כאילו הכל עדיין עומד על תילו ואגדות עוד יכולות לקרות.