אורלי וגיא רציניים. אורלי וגיא מוטרדים. הגבות שלהם מכווצות. המצח שלהם נחרש קווים. גיא מנסה לומר משהו מרכך, אבל אורלי ממאנת להתנחם. אורלי וילנאי וגיא מרוז הם ההורים האחראיים שמתווכחים חרישית בחדר השני, וכולנו הילדים הדרוכים שלהם; יודעים שצריך להיות בשקט ולהתנהג יפה כיוון שקורה דבר מה חשוב. דבר מה חשוב באמת קורה אורלי וגיא מנסים לטאטא את אבק הכוכבים מעל למיתולוגיה ישראלית כדי לחשוף מה שהוא לכאורה הסוד הנורא והאפל שקבור מתחת לבסיס התרבות הצברית.
הפרומואים של הפרק הראשון בעונה השנייה של "אורלי וגיא חוזרים עם תשובה", כטבעם של פרומואים, הורכבו כמו מכתב דרישת כופר הגזור ממילים תלושות מהעיתון "ראיתם את זה מאות פעמים"/ "אבל אף פעם לא ידעתם"/ "מה קרה שם באמת" רועמות אותיות אדומות. "זה לא משחק, זה אמיתי לגמרי", אומר בן דודה של מונה זילברשטיין, על רקע הסצינה "יבוא לך דינה" המוכרת והמצוטטת מ"מציצים". "היה שם גם אונס" אומר דורי בן זאב אבל אינו מתייחס לסצינה הזו בכלל, ובהקשר אחר שנעקר ממקומו מוסיף ואומר - "זה פלילי". "היא פחדה ללכת להתלונן במשטרה, משום שהוא לא ייקח אותה לסרט הבא". אומרות המלבישות שעבדו בכל הסטים של יוצרי הסרטים בשנות השישים. "הסודות האפלים של יוצרי הסרט 'מציצים' נחשפים". רועם סיום הפרומו. וזהו יש לנו כבר הכל.
אלא שלא באמת. לא באמת. בעיקר כאשר מגיעים להתעסק בנושאים הגדולים והנחשבים, נדרשת בהירות. בהירות ודיוק, ואבחנה חדה בין תחושה, לדיעה, לעובדה. כשאורלי וילנאי אומרת "אני רואה כאן אונס אמיתי", על סצינה מתוסרטת של האונס ב"מציצים", ובן דודה של מונה זילברשטיין ז"ל המככבת בסצינה מחרה אחריה ומוסיף ברגש "אני מכיר את הבעות הפנים שלה, זה באמת". זה הכל נחמד ויפה; וסובייקטיבי. ולא מבוסס על כלום. שום דבר מלבד תחושות מעורפלות, שכנוע עצמי, שילהוב הדדי ורצון לתקוע סיכה בבלון הישראלי המנופח.
אורלי וגיא הצליחו להוכיח את מה שידענו כבר, בדרכים לא חדשות. שנות השישים והשבעים היו פרועות, חסרות גבולות, מסוכנות לאלו שעפו קרוב מדי לאש. חבורת לול לא היו צדיקים, רחוק מכך. כסית, והצריף של אביגדור, וחוף מציצים היו מרכז שערבב בין הבוהמה ובין נערות יפות מבתים הרוסים. כן, מישהו היה צריך לשלוח את בנות השלוש עשרה הביתה. מישהו היה צריך להיות המבוגר האחראי, כשבנמצא היו רק ילדים יהירים, מתפוצצים מכישרון ובודקי גבולות מקצועיים. לא צריך לעשות לזה רומנטיזציה, ואין צורך להיות מאוהבים לנצח בדור ההוא. אבל גם אין צורך לבצע רצח אב קולקטיבי בשביל להרגיש נאורים ונקיים יותר.
אונס, הטרדות מיניות, מין במירמה, ניצול כל אלו דברים חשובים, נושאים חשובים, שיש לתת עליהם את הדעת בחומרה המירבית. אבל עיסוק בנושא חשוב עדיין לא הופך את העוסקים בו לחשובים. או לצודקים אוטומטית. אם מנפים את הפרק הראשון של "אורלי וגיא חוזרים עם תשובה" דרך מסננת דקה, מגלים שאין פה דבר שלא היה ידוע קודם לכן דברים חמורים? כן, בהחלט. אבל שום דבר שראוי לו להוביל לקפיצה הלוגית החמורה והלא אחראית, שמוצגת בפרומואים כאילו מדובר בדברי אלוהים חיים, שסצינת האונס ב"מציצים" היא למעשה פיסה תיעודית של סרט סנאף. ספקולציות, מבטים רציניים, ותחושת חשיבות עצמית עדיין לא מחליפים הוכחות.
וזה מרגיז. זה מרתיח. לא בשם כבודם הנרמס של כוכבי שנות השישים-שבעים. למרות שיש מי שיאמרו שגם כן. זה בעיקר מרתיח מכיוון שבנסיון להיות צודקים ואחראים וחשובים, אורלי וילנאי וגיא מרוז חוטאים ומזיקים לעיסוק האמיתי במה שנכנס תחת המטריה של המושג "תרבות האונס". ככל שמתרבים המקרים בהם רמיזה לפרשיית עבירות מין, מתנפחת במהירות שיא, ומתרוקנת באותה המהירות בגלל שאין די הוכחות מוצקות למיצוי הדין גוברים העוינות והחשד הציבורי לעיסוק לגיטימי בפרשיות כאלו. כש"תחקיר" טלוויזיוני מתגלה כערימה של אמירות כלליות, תחושות בטן והאשמות שאין איך להוכיח אותן חוסר האמון הכללי כלפי מקרים כאלו שמתרחשים בכל יום, פוגע ומזיק הרבה הרבה יותר. ולא תעזור הטענה הרפה שהערפול המוסרי של חבורת לול הוא שהביא בקו אוירי ישיר לפרשיות פליליות של עבירות מין סדרתיות כשל חנן גולדבלט. הפעם לא רק שלא הועלתם, אורלי וגיא, הפעם הצלחתם להזיק.
מה אתם חשבתם על התחקיר על חבורת לול שערכו אורלי וגיא? ספרו לנו בפייסבוק