אם להיות בעד החזרת ילדים משבי של פסיכופטים זה חטא, אז אנחנו בתקשורת חוטאים גדולים מאוד. ועדיין, מה שעשו בערוצים 12 ו-13 מוגזם מדי: הם הפכו את ימי השידורים המתישים לחגיגה מציצנית אל תוך הנפש הקרועה ממילא של משפחות החטופים
הדרמה של ה-BBC מתארת סיפור פיקטיבי אך אינטנסיבי במיוחד של אמן הונאה וגזלייטינג, שמותיר אחריו אנשים שבורי כלי - והניסיון של אחת מהן לחשוף סוף סוף את זהותו. אלא שהעלילה לא מצליחה להחליט אם הוא שרלטן מעורר חשד או נבל אכזרי - והתוצאה מבלבלת בהתאם
דווקא הבעיות של הפרק של "ארץ נהדרת" הן אלה שהפכו אותו לרלוונטי. רכבת הרים של רגשות ורעיונות, כזה שכנראה לא הפיל אף אחד מהספה מרוב צחוק, אבל היו בו מספיק לב כדי שזה לא באמת ישנה
יש טיעונים טובים בעד החזרה של תכנית הבידור, אבל כרגע, השיחות על האירוויזיון, הסמול טוק וכל האווירה מסביב - עם כל מה שראינו וכל מה שאנחנו עדיין מעכלים, המופע הזה נראה כמו מזכרת דהויה מעולם אחר לגמרי. רגע אחד גילה שזה יכול גם להיות אחרת
איתמר בן גביר חיבק את גיל דיקמן שמשפחתו נחטפה לעזה על אף שהאחרון ביקש ממנו לא לעשות זאת. זה לא חיבוק, זו תפיסה, זו לפיתה. בן גביר לא אוהב את משפחות החטופים. במקרה הטוב הוא מתעלם מסבלם, במקרה הרע הוא מנצל אותם לצרכיו האישיים והפוליטיים
"אוטו אוכל - צו 8" יצאה לפגוש בעלי עסקים מעוטף עזה ומתנדבים, ולהכין ארוחה לצעירים מכפר עזה שניצלו מהטבח. המתכון המנצח: לזוז הצידה ופשוט להקשיב, כדי לקבל שעה נדירה של נורמליות במציאות לא נורמלית
למרות שהסיפור כבר ידוע ונחרש רבות, ולמרות שרבים מהצופים צרכו אותו בזמן אמת, "הכתר" עדיין מצליחה לעניין ולרגש בתיאור השבועות האחרונים של הנסיכה דיאנה, שארבעת הפרקים הראשונים בעונה השישית מוקדשים להם. עם זאת, קשה למחול על מה שהסדרה בוחרת להשמיט
"כל האור שאיננו רואים", המבוססת על רב מכר זוכה פוליצר, מציגה קיטש נאיבי וסיפור פשוט, קל לעיכול ומתקתק עד בחילה, שהופך את הקטסטרופה הגדולה בהיסטוריה לרקע אסקפיסטי. המעטפת הדביקה מכעיסה: יש משהו לא מוסרי בגישה שמטשטשת כל דבר שלא עושה נעים בסוף היום מול הספה
לראות מעבר ל-7 באוקטובר: הכתבה של אביגיל קוש וחיים ריבלין על החגיגה האחרונה של קיבוץ בארי, בערב שלפני מתקפת הטרור, הצליחה לחבק את מה שהיה ואינו עוד: מרקם החיים של הקיבוץ, הפולקלור והסיפור המשותף שנוצר בו - תמונה שלמה, צבעונית ועשירה, שהוכתמה באחת
כל סיפורי הנקמה דומים זה לזה, אבל הכסות ב"הסמוראית כחולת העין" נפלאה מהמסד ועד לטפחות. החל מהקונפליקטים הפנימיים בזהותה האתנית והמגדרית של הגיבורה, דרך הדמויות שמלוות אותה לסירוגין לאורך חייה, וכלה בזמן ובמקום ההתרחשות
כמה פרקים לתוך מהדורת המלחמה של "ארץ נהדרת", מתברר שוב שמערכוני ההסברה חלשים, מתישים ופשוט לא מצחיקים. זה חבל בעיקר מפני שכשהיא לא מנסה לחנך את העולם, אלא להגיד משהו עלינו, היא יודעת גם להבריק
צמד הגיבורים דשדש והסדרה כולה התפזרה יותר מדי, אך מה שהעונה השלישית המחישה הוא שגם כאשר "העלאה" אינה בשיאה, היא עדיין כיפית, מעוררת מחשבה ולוכדת משהו מדויק מאוד על העידן הנוכחי
אחרי שבערוץ 14 תקפו את מגיש ערוץ 13 והציגו אותו כמטורלל - הוא הגיש את הנקמה. מה שעצוב הוא שזה בכלל לא משנה. הרייטינג של דרוקר אכן צולל, בעוד שלהם נוסק. בעולם של שורות תחתונות, אנשים מעדיפים לראות את ערוץ התעמולה שמשקר להם, מאשר הערוץ שמנפץ פייקים
בעוד נועה תשבי הנהדרת מסבירה את המצב בישראל ובעזה בצורה נהדרת באנגלית, את ההסברה הכי טובה לישראל נתנו, בלי שהתבקשו, כמה פלסטינים בריאיון לאוהד חמו - ועוד בערבית. טוב, אף אחד לא מבין כמה דחוף לשחרר את עזה מחמאס כמו האזרחים העזתים עצמם
התוכנית השנייה של ספיישל "ארץ נלחמת" פספסה כמעט כל הזדמנות לסאטירה מוצלחת על המציאות המטורפת של ישראל במלחמה, ובחלק מהמקרים הגיעה להומור שלא היה צריך לעבור את רצפת העריכה. רק כשהחליטה לכוון שוב אל הגויים, היא הזכירה כמה טובה היא יכולה להיות גם עבורנו
הדוקו "לגבור על גוטי", המתחקה אחר מאמצי ה‑FBI להפיל את ראש המאפיה ג'ון גוטי, היא התיקון של יוצרי "עיר של פחד". זה דוקו מרתק שמציג את הסיפור מאחורי הקלעים סביב תפיסתו
רבים מחפשים אסקפיזם בימים האפלים האלה, ולא בטוח שסדרת האימה היא מה שהמחפשים האלה יעדיפו, אבל מי שכן עושה את ההפרדה יזכה ליצירה הטובה ביותר של מייק פלאנגן בנטפליקס, או לפחות מאז "מי מתגורר בבית היל"
האיש עם השיער הסגול אולי נראה כמו ביבי, אבל זה לא אותו "מר טלוויזיה" שהכרנו כל כך הרבה שנים. זה לא היה התוכן, זו הייתה הכריזמה והקסם של נתניהו, שבשיאו יכול היה למכור קרח לאסקימוסים, והיום לא מסוגל להתמודד בלי טלפרומפטר. לצ'רצ'יל זה לא היה קורה
זו לא הייתה תוכנית אחידה ברמתה של "ארץ" - היא נעה בין החלש (ישראל זיו) לבין המעולה (שני כהן כקריינית המצרית). אבל עצם קיומה היה מנחם וחשוב. בסוף, הכל היה שווה בזכות טיימינג אחד מושלם במיוחד. כידוע, עניין חשוב במיוחד בקומדיה. אולי ראש הממשלה ילמד ממנה משהו
יונית מיהרה להעביר את זכות הדיבור כי זאת מהדורת חדשות וצריך כל הזמן לדבר על משהו, אבל אולי דווקא דקת דומיה ספונטנית הייתה מתאימה יותר במקרה הזה. בנוסף: עדיף לא לשלוח את אבישי בן חיים למפגש עם הציבור הישראלי הכואב, וערוץ 14 הוא ערוץ התבהלה האמיתי
בין שלל האירועים החדשותיים שהתרחשו השבוע, מדובר בסיפור זניח ולא חשוב על התפרצות רגשות טבעית. פוליטיקאי מכובד היה מכיל את האירוע וממשיך הלאה, אבל לא כבוד השר בקרוב-לשעבר קיש, שהחליט לעלות לריאיון אצל ינון מגל, במטרה להסית נגד ישראלים שחשפו את הבלוף שלו
עבור דור שלם של ישראלים, "העולם הערב" הייתה הבריחה המושלמת מהמציאות הקודרת של מלחמת המפרץ. בדיעבד, הפרצופים של ארז ואברי הם הסמל האמיתי של המלחמה הזאת. עכשיו הם חזרו למסך, משילים מעצמם קילוגרמים של חשיבות עצמית ואגו ומביאים למסך את כישרון ההנחיה שלהם
במשך יותר משבוע עשו אנשי החדשות בערוצים המרכזיים מאמצים עילאיים, יש שיאמרו אפילו מוגזמים, לאמץ את הקו הממלכתי של "נלחמים עכשיו - מתחקרים אחר כך", אבל מול המנגנון המאורגן והציני הזה, דני קושמרו היה הראשון לשבור שורות
בהפצת התיעוד הלא-מצונזר אנחנו מעצימים את האפקט של המעשים הנפשעים. סרטוני הזוועה חותכים אותנו, מוצצים את נשמתנו מבלי שנוכל לעקור אותם מתוכנו. את מעט הביטחון שאנחנו מצליחים לאסוף מחדש, הם מערערים בלי תקנה. זה בדיוק מה שהטרור רוצה
יוסי שלי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, קיבל יד חופשית כמעט לשטוח שקרים ונקודת מבט מנותקת להפליא. רק כשהצליח לשבור שיא של אבסורד ותקף את אנשי האולפן על כך שהם "מורידים את המורל של העם", התעוררו סוף סוף יושביו והחלו להטיח בו עובדות
המצב שבו אמצעי התקשורת מדווחים באיחור על אירועים שכולם עודכנו בהם לפני שעות דרך הוואטסאפ - הוא בלתי נסבל. בכל זאת, יש עדיין יתרון מוחשי אחד לכלי התקשורת המסורתיים. מעבר לסינון הפייק ניוז, יש משהו לכלי התקשורת שאין בוואטסאפ, בטלגרם או בטיקטוק - אנושיות
הקומדיה הרומנטית הבריטית תמיד הייתה חמודה, אבל התקשתה להתעלות מעבר לכך בשל בעיה מרכזית בולטת במיוחד. אך בעונה השלישית "אבק כוכבים" הופכת פתאום למה שתמיד הייתה יכולה להיות, ואגב כך חותרת תחת הז'אנר ומערערת את יסודותיה שלה
היו כל כך הרבה דברים נהדרים בעונה השלישית של "רק רוצחים בבניין", כל מה שהופך אותה לחיננית, כיפית וחכמה. אבל כבר מהסצנה הראשונה של העונה אור הזרקורים היה שייך לאישה אחת בלבד: מריל פאקינג סטריפ
צוות "המקור" שליווה את לונדון בשנים האחרונות לא לגמרי החליט איזה סרט הוא רוצה ליצור, וחזר שוב ושוב לסנסציות שכבר מיצינו. כשהגיעו לאותה אמירה אומללה על אסון מירון, התרחש רגע השיא של התוכנית - היחיד שבו הוא מתעצבן באמת
כל הסחרור הישראלי מתנקז לרגע הזה: המאבק בין הדתה לחילוניות, הרמיסה של שלטון החוק, תרבות האצבע בעין, הוויכוחים הפוליטיים שגולשים לעימותים פיזיים ברחוב וחוסר היכולת לחיות זה לצד זה - וכל זאת בערב יום הכיפורים. הטלוויזיה, כרגיל, התעסקה בטפל
