בערוץ 14 הבטיחו "הקלטות בלעדיות" של ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט שמביע תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית. אלה באמת חדשות גדולות, רעידת אדמה, בומבה, חבל שמדובר בשקר מטופש שכל דובר אנגלית בסיסית מבין. הערוץ הזה לא רק טיפש, הוא גם מסוכן
המיני-סדרה של HBO אמנם ממשיכה את עלילת הסרט "באטמן", אבל עשויה באופן שיכול לעניין גם את מי שלא צפו בו או לא מתכוונים להמשיך לסרטים הבאים. ההתמקדות במלחמות משפחות הפשע בלב גות'אם בונה את הפינגווין באופן נוגע ללב, מעניקה לו עומק והקשר ומייצרת דרמה איכותית
במשך 20 דקות הציגו בחדשות 12 את העובדות שנראה שכולנו כבר הכרנו, אך מעולם לא ראינו על המסך בצורה כזאת - בלי התלהמות, בלי פומפוזיות, בלי דרמה. ירון אברהם לא היה צריך לצעוק: "נתניהו הפקיר את החטופים". הוא נתן לצופים להכריע בעצמם. השורה התחתונה הייתה ברורה
צריך להיות מנותק מהמציאות כדי לא להבין שאנחנו בדרך להסלמה מטורפת, אבל בגנון של גלעד דיברו על מסיבה עליזה וחיקו פיצוצים של ביפרים. כשתגיע החמרמורת, זה כבר יהיה מאוחר מדי. וגם "איפה תלכי" הוא סרט עדין ופיוטי, על החיים שנעצרו באוקטובר והעולם שמתעקש להסתובב
גם בהנחה שתפקידה של טלוויזיה הוא לספק מפלט מצרות היום, תכניות כמו "הכרישים" או "משחקי השף", ששודרו אמש בפריים טיים, איבדו את הרלוונטיות שלהן למציאות הישראלית שגורמת לנו להפסיק לחלום על הצלחה, מקסימום על הישרדות
קשה לדמיין את משה נוסבאום האגדי יושב באולפן ומצדיק מאסר של נשים מבוגרות בגלל חלוקת פלאיירים כפי שעשה טגניה. מה שבטוח, מעולם לא ראינו את דני קושמרו כל כך חסר מילים כפי שהגיב לסיפור מעצר הנשים שחילקו את הפלאיירים בבית הכנסת
עם כמות הכותרות שמספקת המדינה הזאת ביום ממוצע, הסיפור המשוגע על חבר כנסת שעלה לנאום במליאה על תמונות מפוברקות לכאורה של הז*ן שלו איכשהו ירדו לנו בקלות עמוק בגרון. אלא שמאחורי הטרלול, יש גם מסקנה אנושית מאוד חשובה
שר התרבות והספורט הגיע לחדשות 12 ואמר במילים פשוטות שהממשלה החליטה לוותר על חיי החטופים כדי להמשיך במלחמה, שהאסטרטגיה המוצהרת היחידה שלה היא שאסור לה להיגמר. הוא לא צריך מצגות וטריקים כמו הבוס שלו, בטח כשהמראיין עובר בקז'ואליות לשיחה על מדליות
בסרטון מהמנהרה שבה נרצחו ששת החטופים, הסיוט מקבל צורה מול עינינו. מספיק לראות מה קרה לדובר צה"ל בתוכה ליד שלולית הדם, כדי להבין את הסיפור כולו
מדהים לשמוע את המילים הקשות של הרב דנינו, בקולו השבור-אך-בטוח, שהופנו כלפי נתניהו. מדהים עוד יותר לשמוע את תגובתה הבלתי נתפסת של שרה נתניהו שלא אכפת לה כמה יצחקו עליה בתקשורת. ולאחר כל אלו, בחדשות 12 אף פורסם סקר מנדטים שהצליח להפיל אותנו מהרגליים
הדרמה הקומית המהנה חוזרת לעונה אחרונה, ולמרות ההתעלמות המכוונת שלה מאירועי השנה האחרונה, היא מצליחה להיות רלוונטית מתמיד. עם הומור שנון, דמויות אהובות וביקורת חברתית עדינה, היא מספקת את הבריחה המושלמת מהמציאות שכולנו זקוקים לה
עלילת "הזוג המושלם" כל כך סטנדרטית, כך שהצלחת הסדרה יכולה להישען אך ורק על כתיבה מרתקת, על דמויות עגולות בעלות רבדים וניואנסים, ומשחק מרשים. אבל קורה ההפך. הכתיבה כל כך לא מרשימה, הדמויות פלקטיות ואין שום עומק, מורכבות או התפתחות
אחרי חמש שנים, מגפה עולמית ומלחמה בעיצומה, האחיות המוצלחות חוזרות להודו למיני-עונה מהנה ומרגשת. טס השילוני מובילה בחן את המסע של מור, כשסביבה שלל כוחות שמושכים לכיוונים השונים. בארבעה פרקים קצרים מצליחה הסדרה להזכיר לנו למה התאהבנו בה מלכתחילה
אריק גוד כבר המחיש שהוא יודע לאתר דמויות בלתי נשכחות, וב"עסקי השימפנזות" הוא עושה זאת שוב. במרכז הסדרה ניצבת אישה שהמילים 'טיפוס צבעוני' אפילו לא מתחילות לתאר אותה. אלא שאז הסדרה עושה לה משהו שהאתיקה שלו מוטלת בספק
בעולם שבו יש מיליארד וחצי חידושים מודרניים למיתולוגיה היוונית, "KAOS" לא תמיד הכי מקורית, וגם סובלת מבעיית ג'ף גולדבלום. עם זאת, היא חכמה ויצירתית, וחשוב לא פחות - נשארת מצחיקה וקלילה גם כסדרה עם פרקים של 45 דקות עד שעה, וכזו שלא מתקמצנת על דרמה ורגש
בין הריאיון עם נדב ארגמן - האייטם המרכזי באולפן שישי - לבין המתיחות סביב הר הבית שפתחה את חדשות סוף השבוע, חיברה הידיעה שהסעירה את הרשת במהלך סוף השבוע. חדשות 12 שידרו את כל השלוש, אבל החמיצו את הקשר ביניהן
למה בעצם המשטרה צריכה למנות דובר חדש ושנוי במחלוקת כשיש לה עיתונאים כמו טגניה שדואגים לה כל כך יפה בערוץ המשפיע בישראל?
עוד איומים! עוד אזעקות! והייאוש - הרבה יותר נוח: התשדיר שמפרסם את מערכת ההתרעות החדשה מציג הומור נוראי ועתיד מסויט. סרטון כה מופרך יכול להיוולד רק בישראל המטורפת של 2024
שירות הסטרימינג הלך בכל הכוח על תחרות האכילה "Chestnut נגד Kobayashi: עד הנקניקייה האחרונה", והפך אותו לאירוע גלובלי בשידור חי. לשם אנחנו הולכים: בידור יותר ויותר ביזארי, חולני וקיצוני, וכולם מוחאים כפיים
מראשיתה נקטה "אזור מלחמה" בקו ביקורתי ותקיף נגד הממשלה ועשתה זאת בצורה לא מתנצלת ולא בלי ניסיון מאולץ להציג כל הזמן את הצד השני - בשביל זה יש את ערוץ 14 ואת עמית סגל
באולפנים נפלו בדיוק למקום אליו נתניהו כיוון. להפוך את כל הסיפור לדיכוטומי. בעד ונגד הישארות בציר פילדלפי. סלע קיומנו. רצועת הנצח של העם היהודי. מילא ערוץ 14, אבל למה לעזאזל עיתונאים טובים משתפים עם זה פעולה במהדורות החדשות המרכזיות של ערוצי המיינסטרים?
מדהים היה לראות את הפערים אמש בין הערוצים 11, 12 ו-13, לבין ערוץ 14. אם פעם היה מדובר על פרשנות שונה לאותה מציאות, הרי שהיום זהו מאבק בין מי שמנסים להפריד בין כותרות אובייקטיביות לפרשנות מוטה, לבין מי שמשווקים לצופים מציאות מדומה
שי גולדשטיין, שבעברו היה סאטיריקן שידע לכתוש את השלטון בעוקצנות גאונית, ממש נעלב מכך שאמנים (ימניים!) בחרו לא לשתף פעולה עם טקס של השלטון. נו, אז איך אפשר להגיד שגולדשטיין לא מצחיק?
זה החל כמשדר תמוה, עם אווירת רטרו מחויכת והתפתח להיות מועמד רציני לפרס תכנית הטלוויזיה הגרועה ביותר ששודרה אי פעם בישראל. במשך קרוב לשעתיים עשה רפי גינת במסך כרצונו, עד שכל מה שהתחשק לי בסיום היה לחבק את אבו חסן
כוכב "ארץ נהדרת" הודח רגע לפני גמר "רוקדים עם כוכבים", אבל למי אכפת? הריקוד שלו עם רומי נוף לפי הקלאסיקה "הכל זהב" הוא לא רק מחווה קורעת לנעמי פולני, אלא גם פרודיה מושלמת וחתרנית על הפריים טיים האסקפיסטי והתעמולה הביביסטית
בין התרגשות ותסכול, בין אושר למבוכה, התקשורת הישראלית חגגה את שחרור החטוף פרחאן קאדי משבי חמאס. בין כמה התרחשויות מגוחכות, היו גם כמה רגעים יפים ונדירים של סולידריות
דני קושמרו כעס, אבל דווקא שתי כתבות שקטות ועצובות מהגליל המערבי ומהגליל העליון, סיפרו טוב מכל את סיפור קריסתו של חבל הארץ שהופקר לחסדי חיזבאללה
הכתב הצבאי של חדשות 12 עובד בלי הפסקה, וזה ניכר. אתמול לפנות בוקר, כשנזף במקבלי ההחלטות בעיצומו של יום קרב, הוא הזכיר לי לרגע למה ואיך הפך קודמו בתפקיד, רוני דניאל, לסמל ישראלי
אווירה של "כוננות עם שחר" בערוץ 12, התפתחה למה שנראה כאזעקת-שווא. העובדה שמבחינת הציבור הישראלי לא קרה כמעט כלום, גרמה לפרשן הצבאי להתפרץ בשידור חי. עוד קודם לכן, הדגימה מירי רגב, באולפן הפטריוטים, את המלכוד שאליו נקלעו כל שרי הליכוד
"היהודים באים" נפרדת מהמסך אחרי שש עונות מבריקות, ומותירה אחריה מורשת של סאטירה נוקבת ואוניברסלית על ההיסטוריה היהודית. גם כשהיא מצחיקה עד דמעות, זו בעצם התבוננות מפוכחת על הפער הטראגי בין המיתוסים שלנו למציאות המורכבת של העם היהודי
