נעם רותם - "נשורת"
לפני כמה חודשים, באחת מהופעות האיחוד של קרח תשע בצוללת הצהובה בירושלים, הלהקה המשועשעת סיימה עם השיר "סליחה שניצחנו", שיר שרק להקה צעירה שמאמינה שתצליח לכבוש את העולם מסוגלת לכתוב. את האווירה באלבום הרביעי של נעם רותם, "נשורת", סולן הלהקה ההיא שכבר יודע לא מעט על עצב ועל אובדן, אפשר היה לתאר כבר אחרת לגמרי. אפשר היה לקרוא לו "סליחה שהפסדנו". התבוסה של האדם, ההורה, הבן, המוזיקאי, היהודי והישראלי שבו כל כך מופנמת בו, שהיא כמעט מתקבלת בהשלמה. זה מזכיר לא מעט תחושות שעלו מהאלבום האחרון של "הבילויים", סימן למצב הנפשי שבו מצוי הרוק הישראלי האינטלקטואלי. אצל רותם תמיד צריך קודם להקשיב חמש-שש-שבע-ארבע עשרה פעמים, עד שהמילים מקלפות את הקליפות של עצמן והיופי עולה על גדותיו, וזאת גם החוויה של "נשורת" - אלבום למיטיבי לכת אפילו בשביל אוהביו הרבים של רותם - ובמובן הזה, מי שיאמץ אותו אל לבו - ינצח.
רותם תמיד התעניין בהתמודדות עם אובדן ("כולם מדברים על הילד") ובפחד ממנו (כמעט כל "עזרה בדרך"), אבל עכשיו הוא עוסק בקבלה של המצב הזה ובהשלמה איתו - המוטיב המרכזי באלבום. זה מתחיל כבר בשיר הנושא המהפנט ("כל מי שאהבתי לא הצלחתי להחזיק, רק מה שהספקתי להציל בתוך התיק. עם החורף הנשורת תיקח גם אותי"), בעיר הנטושה ב"שוב אני כאן", ובעיקר בשיר שמצליח להיות בו זמני הכי קצבי והכי מדכדך באלבום - "אין כאן אף אחד יותר", בו הוא חוזר למקום שבו גדל ומגלה לא רק ששום דבר לא שרד, אלא גם שאת המעגל הזה אי אפשר לסגור לעולם. זה תיאור פריפריאלי מושלם וקודר של מי שמרגיש שאין גאולה לא למי שנשאר ולא למי שעזב, ובטח לא למי שחוזר ("המרפסות חושפות שיניים רקובות מברזל, האוויר טעון בחלקיקים של שיגעון. אין כאן אף אחד יותר... נופפתי אל הלא-כלום ונסעתי חזרה"). הפער בין העבר הנמוג שמצד אחד לא קיים ומצד שני מאיים להחריב הכל מתקיים גם במישור הלאומי, בשני שירים קשים: "אורות וצללים" המתאר את המרחב הסוריאליסטי שבין יום הזיכרון וערב יום העצמאות (שוב יצאנו בערב לטקסים, המילים חיוורות כמו חול. עוד מעט נלבש את הבגד שתפרו הדמעות של אתמול... בין עצי המחטים, החיים רוקדים עם המתים ואבק מסתחרר עם אבק") ו"אש ידידותית" המצמרר, שבנוי סביב המשפט "כמה זמן נצעד מבבי יאר אל באב אל וואד".
כאמור, זה אלבום מאתגר. רותם הלך על פרויקט מינורי, שבו הוא פחות מתאמץ בשירה ופחות מתאמץ לשיר המנונים כמו "ברזל ואבנים", "קראת לי קין" או "עזרה בדרך". בהתאם, האלבום הקצר (שמונה שירים בסך הכל), הוא די אחיד וקשה להצביע בו על שירים שדווקא הם בולטים במיוחד, או כאלה שייכנסו לקלאסיקות של הקריירה של רותם. אולי זה אותו הייאוש שגורם לו לוותר על דמות כוכב הרוק. לכן, בהאזנה ראשונית הוא עשוי להישמע כאלבום חלש - אבל זאת לא האמת: רותם מתפתח פה כאמן בטוח בעצמו שלא חושש מניסויים מוזיקליים ומתמות נפיצות, והוא מצליח לנפק כאן כמה מהאמירות היפות בקריירה שלו על חייהם של אנשים. הייאוש הגדול מפנה את מקומו לאהבה כפיתרון היחיד האפשרי בעולם שהאפשרויות חסומות בו: "ככה לאט לאט ואז בבת אחת: כמו שנרדמים, התאהבתי בך" ("ביקשנו אור מהלילה"), הוא שר כמעט בלי קול, כאילו זה כל מה שיש, וקולע בול. וזה מה שהופך אותו לאחד האמנים הכי חכמים בישראל.
אחרי שני אלבומי מופת זה כמעט לא הוגן לצפות מרותם לאלבום באותו סדר גודל אפי כמו "עזרה בדרך" ו"ברזל ואבנים", אבל "נשורת", השונה מאוד מהם, עומד במקום של כבוד בקריירה שלו. "נשורת" נגמר במקום היפהפה שבו האלבום הבא של רותם אמור להתחיל בו: כשיבוא כבר זמן שניתן לאהוב בו. עד שהזמן הזה יגיע, אנחנו עם הנשורת.
יובל דיין - "לאסוף"
במדינה שבה יש יותר תכניות ריאליטי מוזיקליות מאשר חברות תקליטים מתפקדות, כמה מועמדים כבר נשארים בתודעה? פעמיים כלום. עם כל הכבוד לפצע שנפער בליבנו עם התפרקות להקת פיוז'ן, לאחים גת המנומנמים ואפילו ללינה מח'ול, יובל דיין הייתה משהו אחר. משהו אחר בקול המיוחד שלה, באומץ ובבחירה שלה לפרוש, ובכריזמה נדירה לתיכוניסטית. הפרישה ההיא שלה מהעונה הראשה של "דה וויס" נומקה ברצון להתרכז מהלימודים ולשמור על עצמה מהסערה של עולם הבידור, ואחרי שנתיים היא חוזרת עם "לאסוף", כשברור שציר אחד מחבר את "לאסוף" עם "לאסוף את השברים" מאותו ביצוע מפורסם ל"שאריות של החיים" שגם סוגר את האלבום כרצועת בונוס. אלבום בכורה של כוכבי ריאליטי נועד להראות אם הם מסוגלים לשחזר את ההצלחה גם מחוץ למעטפת של הזכייניות, ורבים עד המונים כושלים בזה. אבל "לאסוף" מראה שיובל דיין בשלה לעמוד כאמנית עצמאית ומצליחה בפני עצמה ולגיטימית.
למשימה גויסו שורת כותבים, מלחינים ומוזיקאים מפוארת (בין היתר דודו טסה, גלעד כהנא, לאה שבת, שלומי שבת, מארק אליהו, אבי סינגולדה ואמיר דדון - אותו אחד מהביצוע המקורי של "שאריות") בראשות פטריק סבג ("כשניקו תתחיל לדבר", "העץ הבודד") שבשנים האחרונות הפיק לשלמה ארצי את "אושר אקספרס" ולארז לב ארי את "ארגמן", כך שהוא אחד המפיקים הבקיאים ביותר במיינסטרים הישראלי. הוא הפיק לדיין אלבום משויף להפליא ומקסים בדרכו, שיושב על האופי שדיין בנתה לעצמה כזמרת: חובבת בלדות שמדברת-שרה בצרידות שאופיינית להשפעה הגדולה מאותו שלמה ארצי (במיוחד בשיר "פעם אחת", שנשמע ממש כמו קטע שארצי היה יכול לשיר בטבעיות). מלבד ארצי מצד אחד, זה גם אלבום שמושפע מאוד מהפופ המזרחי של השנים האחרונות והוא למעשה אלבום פופ מזרחי לכל דבר ועניין - שימו לב לקנון, לקמנצ'ה של מארק אליהו, לבוזוקי ולמנדולינות, לכינורות ולסלסולים שנוכחים כמעט בכל שיר. הווריאציה הייחודית של דיין, שנשמעת טבעית כל כך בנוף הישראלי מרמזת אולי על איזה מודל חדש של זמרת מזרחית: פחות כוכבת פופ, יותר זמרת אישית, עם הפקה קפדנית מתמיד והדגשה של האישיות והעצמיות. באחת השנים הקשות ביותר שעברו על המוזיקה המזרחית בעשור האחרון, הנטולה כמעט לחלוטין להיטי ענק, זמרים חדשים ואלבומים מצליחים, דיין יכולה להציע משהו חדש מכיוון הסצנה הזאת.
בסך הכל הצטברה כאן שורת שירים טובה, ואפילו לא אחד שמבייש את המעורבים. חלק מהשירים כאן כתבה דיין בעצמה, ובחלקם היא אף משתתפת בנגינה. זה רק עוד היבט לאופן שבו היא לוקחת את עצמה ברצינות. היא כותבת לא רע, גם אם נוטה לפעמים לקלישאות. במיוחד מוצלחים הסינגלים - שיר הנושא (שדיין כתבה והלחינה), "עד שתחזור" עם עידן חביב ו"אל תאמר". צריך להדגיש, גם אם זה לא מה שנדרש מאלבום מיינסטרים: אין כאן חדשנות, לא מוזיקלית ולא טקסטואלית - האלבום לא זז מהמקום הטוב באמצע הדרך של הבלדות על האהבה והיחסים והמשפחה והאמונה. המקום הזה אולי נוח מדי, כי בסופו של דבר גם בשמיעות חוזרות ונשנות רבים מהשירים, חמודים ככל שיהיו לא נצרבים בזיכרון. מה שמציל כאן את העניין זו באמת כריזמה של דיין והחן הרב שבהגשה הכנה, הצנועה והרגישה שלה, ובזכותה זה עובד היטב.
עניין אחרון לסיום: יש נטייה להתייחס לדיין (בדומה ליחס שקיבלה רוני דלומי עם האלבום השני שלה) כ"זמרת צעירה-זקנה" בגלל ההתרחקות שלה מפופ קליל והרצינות שמאפיינת את השירים שלהן. זה אוסף של שטויות מתנשאות שמצפות מצעירים לשווק כל הזמן כיף, מסיבות וחוסר מחויבות נצחיים, כאילו שגיל ההתבגרות של מישהו הוא כיף, מסיבות וחוסר מחויבות נצחי. רק מי ששכח איך זה להיות בן 17 יכול לפספס שבדרך כלל מה שמתבגרים צריכים זה מישהו שיקשיב להם. אני לא מכיר את יובל דיין, בת 19 בסך הכל, אבל הרגישות של השירים השקטים שלה יכולה ללמד דבר או שניים כמה ציניקנים מזדקנים.
שיר אחד בשבוע
עד שיובהר מה בדיוק קורה באוקראינה, וייפתר המשבר הבינלאומי סביב חצי האי קרים, אפשר להיזכר בשיתוף פעולה נשכח של מוקי עם יזהר אשדות לשיר שכתבה אלונה קמחי בשם "מטעי הדובדבן של אוקראינה", הרצוף זכרונות עצובים יותר ופחות מימים שבהם אוקראינה הפסטורלית הייתה חלק מברית המועצות הקומוניסטית. "הכוכבים בשמיים האלה
הם הכי בהירים".