בראשית היה חושך. זו נקודת ההתחלה של הכל, וזו נקודת הסיום של "בלש אמיתי" שהיא אחת היצירות הכי מעניינות ומורכבות של השנים האחרונות, על אמונה וסדרי עולם, ותחושת שליחות וצדק. "בלש אמיתי" היא בעצמה מין ספר חיצוני על הדרום החוטא, הסדום ועמוראי; לתנ"ך המיתולוגיה שהיא ארצות הברית. בראשית היה אמנם תוהו ובוהו, וחושך ותהומות, אבל לפחות שני דברים אפשר לומר על החושך הזה הוא ראשית הבריאה של כל דבר חדש; ובמלחמת האור בחושך, כפי שמזכיר מרטי (וודי הרלסון) לראסט (מתיו מקונוהי), נציגי האור עדיין עושים עבודה לא רעה במיגור החשיכה הגדולה.
סביב "בלש אמיתי" נוצרה תנועת ספירלה סוחפת של צופים שאוהבים לראות בטלוויזיה שלהם כתב חידה ששולח אותם לחפש את המטמון. מכירות הספר "The King in Yellow" , אוסף סיפורים קצרים של רוברט צ'יימברס מ-1895, שמהווה מוטיב בסדרה, זינקו בחדות. כל רמז פורק ופוענח, ותלי תילים של תיאוריות נכתבו על שמונה פרקי הסדרה. אפשר להתעקש על פיענוח הצופן שכן או לא חבוי בסדרה, אבל בפשטות, "בלש אמיתי" עוסקת בזוג בלשי משטרה בלואיזיאנה - מארטי הארט (הרלסון), איש המשפחה הכאילו-נורמטיבי שמנסה להחזיק בהכל, אבל כמו כל כך הרבה שוטרים טלוויזיוניים וקולנועיים, מחריב את התא המשפחתי; וראסט קול (מקונוהי), שמראש ויתר על מראית עין של נורמטיביות, והתמסר לעבודה שלו כטובע שמחזיק בקרש אחרון, עד שגם אותו קרש מכורסם על ידי המים המלוחים של החיים.
כל הפרקים הראשונים של הסדרה מזגזגים בין שנות התשעים, אז הופקדו צמד הבלשים קול את הארט על פרשיית רציחות סדרתיות, ובין מה שנראה כמו חקירה פנים משטרתית ב-2012. הרושם שנוצר, ומחזיק זמן ארוך יחסית, הוא שאנו פוגשים בשנות האלפיים את הארט המהוגן, המיושב והבשל; ואת קול המרוסק, האלכוהוליסט ואכול ההרס העצמי. הרושם הזה, כמו רבים אחרים בסדרה, מתפזר ומפנה את מקומו לאחר. את המהות של ראסט קול אי אפשר לרסק, הוא צינור שמימי של צדק ברמה מיתית ממש. ומתיו מקונוהי? נדמה שהשנה האחרונה הפכה אותו לצינור שמימי של משחק ברמה מיתית.
"בלש אמיתי" מצטרפת לסדרות הדרום של ארצות הברית, כמו "טרו בלאד" ו"טרמיי", ומחזקת את הרושם שמדובר בפח האשפה האנושי של ארצות הברית. מקום שמתנהל עם חוקים משלו, עם חטאים קמאיים, שושלות דם עכורות מראשיתן. אדמה שספוגה במוות, ניצול ואשמה שאין איך להיטהר ממנה. החום הלוהט; האיטיות; הדיבור המתוק והנמרח; המרחבים על כל יופיים; העיירות המתפוררות שתקועות כמו שיניים רקובות על כל כיעורן. דרום ארצות הברית לפי HBO הוא המקום שבורחים ממנו אם רק אפשר, ואם אי אפשר לומדים לחיות איתו על החוקיות העקומה שלו.
כפי שציין, ובצדק, ניב שטנדל במאמרו המצוין על הסדרה מדובר בסדרה גברית, על גברים. אולד פאשן גברים, שצריכים כמעט ליהרג זה בזרועות זה כדי להצליח להביע רגש כלשהו זה כלפי זה. שחיים בתחושה המוצדקת על פי הסדרה שבלעדי תחושת האחריות והמוסר שלהם, משהו בעולם ייחרב לבלי תיקון. אפשר לספור ליינים ולגלות שכמעט אין נשים מדברות, אפשר לתייג פריימים לפי כמות הפעמים שהן עירומות. אבל אפשר גם לבחור לראות בצמד הבלשים האמיתיים משהו גדול יותר מעוד שני גברים - נציגים של קול ביקום. הרוע ההכרחי שנועד למגר את הרוע הגדול יותר. אבירי המלחמה בסכי העיניים של כל מה שקדוש ומסריח מרוב קדושתו. אלו שתפקידם על האדמה הוא לקרוע את ההינומות שאנחנו עוטים מרצון כדי לשמור על מרחק מהכיעור.
כשמוכנים להתרצות לרעיון שקול והארט הם בכלל שרפים שהונחו על כדור הארץ כדי למלא תפקיד ולהימוג מעל פני האדמה, אפשר גם להסכים ביתר קלות להיפרד מהם. "בלש אמיתי" היא סדרת אנתולוגיה, וכאשר היא תשוב לעונה שנייה, יהיה מדובר בסיפור חדש בעל דמויות חדשות ואחרות. מדובר בצער מתוק, וודי הרלסון ומתיו מקונוהי העניקו ביחד ובנפרד, את ההופעה הכי מלאה ומרשימה שהשניים נתנו אי פעם, באחת הסדרות הטובות והמרשימות שהיו בטלוויזיה אי פעם. והדבר היחידי שיכול לשמר את התחושה הזו במבנה היהלומי המוצק והבוהק שלה, הוא פרידה חותכת.
הפרק שודר אתמול ב- yes Oh והוא זמין לצפייה ב-yesVOD.
מה חשבתם על פרק הסיום של "בלש אמיתי"? ספרו לנו בפייסבוק