לא נותנים מספיק את הדעת לפרידה מגיבורים פיקטיביים, לאלו שהיו בחיים שלנו לתקופה, ופתחו בפנינו את החיים ואת האהבות והפגיעויות והדפיקויות ואז לפתע נגמרו. למה, את ג'יימס גנדולפיני הכרנו טוב יותר מאשר את טוני סופרנו? ההיפך הוא הנכון, יותר מאשר חסר לנו בחיים גנדולפיני, שהלך לעולמו באופן פתאומי וכיווץ את לבנו, חסרה לנו דמותו של טוני. ולא רק טוני, גם כל משפחת פישר מ"עמוק באדמה", וולטר ווייט וג'סי מ"שובר שורות", עומר מ"הסמויה", דוקטור האוס. לכל אחד יש את הדמויות שלו שהוא קשר את נפשו בנפשן וכשהן נעלמו, איזשהו מיתר ספציפי שניגן את הצליל המסוים שרק הן הצליחו לפרוט עליו, נעלם. לא טרגדיה עצומה, אבל בכל זאת אובדן. אובדן אמיתי כמו הרבה אחרים.
גם ורוניקה מארס היא כזו. מאז שב-2007 נעלמה עם סוף העונה הטלוויזיונית האחרונה, ואיתה גם לוגאן, מק, וואלאס, אפילו קית' מארס האבא הכי מושלם בטלוויזיה האמריקאית, נעלם משהו איתה. הסדרה "ורוניקה מארס" שודרה משך שלוש עונות בין 2004-7, ומהר מאוד הספיקה להפוך לדמות עגולה ומוצקה מספיק כדי שאפשר יהיה להתאהב בה ולחוות ייסורי גמילה בין עונה לעונה. הקסם של ורוניקה מארס (קריסטן בל) היה פשוט היא היתה תיכוניסטית חמודה להפליא ולא שיואו-איזה-כוסית; אינטליגנטית וחדת לשון, אסרטיבית, עצמאית ובעלת ביטחון בלי שידביקו לה כוחות על. היא היתה פמיניסטית מעשית שלא אכלה את הראש אלא פשוט פעלה. באופן מעורר התפעלות, אבל גם אפשרי ומלא השראה ותושיה.
הכוח העיקרי של הסדרה "ורוניקה מארס" היה הדמויות שלה הן היו מצחיקות, אינטליגנטיות ושנונות. כמובן שתיכוניסטים אמריקאים לא מחזיקים רבע מהיכולת הרטורית של פוקדי תיכון נפטון, אבל היי! מה שלא הפריע ל"דוסון קריק" בטח שלא הפריע ל"ורוניקה מארס". על זה יש להוסיף בזריזות את העיסוק הלא מתחסד של הבלשית הצעירה והסדרה הצעירה בנושאים טעונים כמו אונס, רוהיפנול, בריונות, מלחמות מעמדות פנים-אמריקאים והמתח הבין גזעי. אז אפשר להבין את החור בלב שהשאירה ורוניקה כשהיא נעלמה לפני שבע שנים לקול טרוניות המעריצים. חור שאף אחת מסדרות הנעורים לא באמת הצליחה למלא על ידי יצירת דמות נשית ראשית שהיא גם מעוררת הזדהות, גם חזקה, וגם אינטליגנטית.
שברון הלב הזה לא היה יחידני, והמעריצים הפכו את הסדרה לקאלט, כשהיא זוכה לשידורים חוזרים ולגלגולים מחודשים. מכאן ועד לסרט הדרך היתה (פחות קצרה משהייתם מדמיינים, אבל) סלולה. והיא עברה דרך שימוש בקיקסטארטר, ולמעשה מומנה בעזרת המעריצים שהיו נכונים לשים את הכסף שלהם על המילים. השבוע יצא הסרט אל האקרנים האמריקאים סוף סוף, אז - היה שווה?
שבע שנים מאוחר יותר, למעשה עשר מאז שהסדרה התחילה, ומוכרחים להודות שכל העסק נראה קצת פחות רענן. מצד שני, גם לנו התווסף עשור לחיים, אז מי אנחנו שנעביר ביקורת. אבל מעבר לזה שקירסטן בל היא לא בדיוק הוורוניקה הנמרצת ומלאת העזוז מפעם, ולוגאן (ג'ייסון דוהרינג) כל כך צנום שהוא נראה שביר ממש, כל השאר די אחלה. בהתאמה יפה וסמלית (כפי שראו בטריילר, לא באמת ספויילר!) בתיכון נפטון מתקיימת פגישת מחזור, כך שיש סיבה טובה מספיק לכנס כל מני הופעות אורח שיגרמו לכם לצווח "נכון!!!!! מה איתה באמת??" כאחרונת הביבריות, ומלבד זאת, זו גם פגישת המחזור שלנו הצופים.
הייחוד של הסדרה "ורוניקה מארס" היה בקצב המסחרר של חילופי הדיאלוגים, בזריזות המחשבה במקוריות ובהומור של התסריט. והסרט? הוא אחלה, באמת אחלה, אבל גם כל כך פוחד לאכזב את המעריצים שהוא קצת פחדני ובטח שזהיר. לא תעלומת הרצח שגוררת את ורוניקה בחזרה לבוץ הנפטוני, ולא מערכות היחסים בין הדמויות מטופלים באותה קלילות ותחכום שהיו בסדרה. מצד שני, רוחב היריעה שיש לעונת טלוויזיה היא לא זו שיש לסרט קולנוע. המעריצים והמתגעגעים יקבלו את מנת ה-ורוניקה שלהם, וזה בעצם גדול יותר מכל סרט כזה או אחר. האפשרות הבלתי אפשרית שחותכת דרך פרידות חד צדדיות לתמיד, ומעניקה לך עוד כמה רגעים עם מי שאהבת.
מתגעגעים לורוניקה מארס כפי שאנחנו? ספרו לנו בפייסבוק