הבמאי האירני אסגר פרהאדי פרץ לתודעה העולמית עם "פרידה" סרט כל כך מרשים, עד שהצליח לסחוף קהלים בכל העולם (ולקבל את האוסקר לסרט הזר) על אף ארץ המוצא שלו. "פרידה" מתחיל כסרט העוסק בתהליך הגירושין של זוג, עם ילדה שתקועה באמצע ביניהם, אבל בהדרגה הופך למעין סיפור בלשי, שהגירושין הם בכלל לא העניין המרכזי בו, עם עוד ועוד רבדים, שכבות ופרטים שמתגלים בהדרגה ובונים תמונה הולכת ומסתבכת.
אז מה עושה במאי שמוצא עצמו פתאום בפסגת העולם, או לכל הפחות בקאן? הוא עושה עוד פעם פחות או יותר את אותו הדבר, מתברר. במאים אחרים שהגיעו מארצות "אקזוטיות" יצרו רימייקים לסרטים של עצמם במיינסטרים ההוליוודי (כמו מיכאל האנקה עם "משחקי שעשוע"). זה לא מה שפרהאדי עשה; "העבר" הוא לא צילום מחדש של "פרידה", אבל נקודת הפתיחה כל כך דומה שאפשר היה בטעות לחשוב שמדובר ברימייק. שוב, יש פה גבר ואישה בהליכי גירושין אחרונים, שרק צריכים לסדר עניינים משפטיים ביניהם; שוב הילדים תקועים באמצע; שוב יש פרשה אחרת מהעבר שמתגלה לאיטה, בפרטים קטנים, כשבכל פעם זווית אחרת מוארת, וכך העבר הולך ומשתלט על הסרט ועל חיי הגיבורים כולם. אבל הפעם בצרפתית.
הפעם אלה הגירושין של סמיר (טהאר רחים, "נביא") ומארי (ברניס ביז'ו). הם היו פעם זוג, אבל מזמן כבר לא. אחרי ארבע שנים בטהראן, הוא חוזר לצרפת כדי להסדיר את ענייני הגירושין ולפגוש שוב את הילדות. להפתעתו הוא מוצא בבית ילד נוסף בנו של החבר הנוכחי של האקסית. הבת הגדולה של סמיר (פולין בורלה) מבלה הרבה מחוץ לבית ולא רוצה להיות במחיצת ממלא מקום האב החדש. המרכז והמחולל של כל הדרמה, מתברר בהדרגה, היא דמות שבכלל לא משתתפת בסרט; היא שוכבת בבית חולים, בתרדמת.
לספר יותר מזה על העלילה לא כדאי, כי כל הסרט הוא האופן שבו הפרטים נחשפים: בקטנה, במחוות קטנות או במילים קטנות או ברגעים קטנים ודוממים (כמו "פרידה", גם הסרט הזה מחוסר כל פסקול מוזיקלי). אין מה לומר, הפרהאדי הזה, בבימוי אנשים הוא מבין. אותו סיפור היה יכול להיות מלודרמה הוליוודית, אבל כאן הוא נראה כמו המציאות עצמה: התסריט והשחקנים המבוגרים והילדים משכנעים לחלוטין, ולכן האופן שבו כולם נתקעים במצב המשפחתי הבלתי אפשרי הזה שובר את הלב. אף אחד כאן לא תמים, כל דמות סוחבת על עצמה מטען של חטאים, ואף אחד לא רשע. כל הדמויות מוצגות באופן שבו אפשר להזדהות איתן.
כמו בתוך עלילת הסרט, כך גם מחוצה לו - הבעיה הגדולה של "העבר" לא נמצאת בסרט עצמו. הבעיה שלו היא "פרידה". הסרטים בהחלט לא זהים. זה לא שאם ראית אחד, ראית את שניהם. אבל הנושאים שבהם הם עוסקים, והסגנון שבו הם נפתחים בהדרגה, כל כך דומים שבלתי אפשרי שלא להשוות ביניהם. ולמרות כל היתרונות של "העבר" הוא עומד בצלו של "פרידה", שהיה, למרות הכל, כל מה ש"העבר" ויותר. אולי זו רק העובדה שהוא היה חדש ומפתיע ולא ידענו למה לצפות, אולי המיקום בתרבות האיראנית הבלתי מוכרת אבל למרות ששני הסרטים עשויים באותה מידה של הקפדה, "פרידה" חזק יותר ומרתק יותר. פרחאדי הוכיח את עצמו כבמאי מהשורה הראשונה של סרטים על בני אדם עכשיו רק צריך לקוות שהוא לא מתכוון לסגור טרילוגיה על זוגות בתהליך גירושין, אלא יתקדם גם לנושאים אחרים.
האם תצפו ב"העבר"? ספרו לנו בפייסבוק