כבר יש משהו מאוס בהתעסקות בזוגיות בטלוויזיה. זה כאילו שהמוח הצופה עובר למצב דמדומים שבו הוא כנוע ומאולף ונכון לקבל פסי קול ארקדי דוכיניים, הוא אוהב אותה והיא אותו זה נחמד זה נחמד. וגם הוא והיא מביטים זה בזו, זה מסוכן להתאהב ככה. דיפולט, דיפולט דיפולט. די כבר. כולם מתעסקים בזוגיות שלהם או במחסור שלה, בנסיונות לשמר את חיי הנישואין, בחיכוכי היומיום השוחקים, בצריבה של הגירושין. די. לא יכול להיות שאין עוד על מה לדבר. אם הם לא עסוקים בנסיונות להשתדך, בקשיי הכניסה להריון, בייסורי הלידה, או באימת גידול הילדים, הם מדברים עד חריקת לסתות על הנישואים שלהם.
זה אולי לא הוגן כלפי "זוגות" של דוד אופק, אבל סדרת הדוקו בת ה-13 פרקים המשודרת בערוץ שמונה ושתוקרן בהמשך השנה גם בקשת אשר היתה שותפה להפקה, סובלת מראש מקבלת פנים צוננת. נדמה שרוב מה שהטלוויזיה הישראלית עושה בשנים האחרונות זה להיות המקום אליו הזוגיות מגיעה כדי לגסוס את עצמה באופן פומבי. תקציר העניינים, אגב, לאו דווקא משנה את פני הדברים הסדרה של אופק עוקבת אחר כמה זוגות נשואים שמתמודדים כל אחד עם משבר אחר בזוגיות. גם החלוקה לזוגות לפי חתכי הגיל, מבני העשרים פלוס ועד בני השמונים פלוס, היא לא זו שמשנה את הרושם, שלפנינו עוד סדרה תיעודית שמספקת את אותו חומר שאנחנו מורגלים אליו, וגם נכונים לצרוך עוד ועוד ממנו בלי שובע, כיוון שהוא משקף את מה שאנחנו ממילא הכי אוהבים אותנו עצמנו.
אם לא ה"מה", נשאר רק ה"איך". ואת זה שום דבר לא יכול לקחת מדוד אופק, היוצר של "האולפן" ו"ההרוג ה-17" התיעודיים, וגם של "המנגליסטים", "בת ים ניו יורק", "מלנומה אהובתי" ו"30 שקל לשעה", (פרויקטים עלילתיים שיצר יחד עם יוסי מדמוני). ואז, כשבוחנים את הנושאים והבחירות של אופק, אפשר לגלות משהו מעניין - כיוצר הוא נמשך אל המקומות הלא נוצצים במפגיע, הלא "חמים" לא "סקסיים" ולא כל מה מה שיש בו את הכוח הממגנט שמזמזם מרייטינג או באזז. יוצרים תיעודיים נמשכים אל השוליים העסיסיים, שאפשר לנעוץ בהם שיניים ותוך כדי כך להתיז ביקורת נוקבת בפני המיינסטרים האדישים.
אבל זה לא האופן שבו אופק ניגש אל מושאי העיסוק שלו. אופק הוא מעין דג נקאי של האקווריום של החברה הוא עובר בחריצות באותם מקומות שמוזנחים, ומבהיק אותם. כשהוא מתחקה אחרי ההרוג ה-17, הוא עושה צדק עם חסרי הפנים. כאשר הוא עוסק במנקות עובדות קבלן, הוא מניח את הזרקור על אלו שעומדים תמידית בצל. כל זה בלי נפנופי ידיים, בלי טפיחה עצמית על השכם, בלי הצדקנות הבלתי נסבלת והצניעות המעושה שמתלווים כל כך הרבה פעמים כגרורות לדוקו אקטיביסטים.
אופק מלטש, שוב, ביסודיות, את הזוגיות הישראלית, ובכלל מצביע על כך שיש כזו מין חיה חיי נישואים ישראלים. שמורכבים מציוויים עדתיים; מנסיבות היסטוריות שקשורות בכלל בחיים במדינה שתמיד תלויה על פי תהום; מהתפרים הגסים והמכאיבים שמאחים חילוניים ודתיים; מהחדירה המאוחרת של ערכים אמריקאיים כמו 'הגשמה עצמית' ו'אינדיבידואליזם' למדבר הים תיכוני. או-אז אפשר לראות עד כמה העיסוק בזוגיות וקשייה, הוא בדרך כלל מחוספס ופשטני, עד כמה הוא אוטומטי. כן, זה שמרני. כן, זה לא מסתכן או מקורי. ואיפה הייצוגים הלהט"בים, ואיפה ואיפה ואיפה. לא תמצאו את אלו כאן. כי זה לא שדוד אופק המציא גלגל, הוא לא. הוא רק גורם לו לנסוע טוב יותר. ובסיכומו של יום, טוב יותר זה יותר טוב.
הסדרה תשודר בערוץ 8 בימי שני עד רביעי בשעה 22:00
מה אתם חשבתם על "זוגות"? ספרו לנו בפייסבוק