מותחנים עם מגבלה גיאוגרפית הם מופע להטוטנות קולנועי: לעתים קרובות הם נשמעים כמו תוצאה של התערבות. נראה אותך עושה סרט שלם שמתרחש מסביב לתא טלפון אחד? ("תא טלפון") נראה אותך עושה סרט שלם שמתרחש באוטובוס? ("ספיד". כן, הם רימו). זה כבר לא ממש חדש, וקשה להאמין שמישהו יצליח לשבור את השיא של "קבור" ("נראה אותך עושה סרט שלם שמתרחש אך ורק בתוך ארון קבורה?"), ובכל זאת "התו האחרון" נשמע כמו התערבות נועזת במיוחד, לא בגלל החלל שבו הוא מתרחש בכל זאת, אולם קונצרטים שלם זה הרבה יותר מארון קבורה אחד אלא בגלל שהרעיון עליו הוא מבוסס נשמע כל כך מטופש.
פסנתרן (אלייז'ה ווד) עולה לבמת היכל הקונצרטים ומתחיל לנגן. לפתע, על גיליון התווים שלו, הוא מגלה הודעה: יש רובה צלפים שמכוון אליך, ואם תפספס ולו תו אחד, תמות. או במילים אחרות: "ספיד" על פסנתר. איך אפשר למצוא הצדקה הגיונית למצב כל כך מופרך? וכמה מעניין יכול להיות סרט שלאורך כולו איש אחד מנגן על פסנתר, וככל הנראה אפילו לא טועה? לרגע נדמה שאולי הסרט הזה הוא בעצם מזימה נפשעת נגד צופי הקולנוע, שחשבו שהם הולכים לראות סרט מתח ולמעשה מאולצים לצפות בקונצרט קלאסי במלואו. לעזאזל! איזו תכנית שטנית! רצינו בידור אסקפיסטי וטפשי, נתקענו בשעה וחצי של תרבות גבוהה!
אז לא. "התו האחרון" הוא לא קונצרט, הוא אכן סרט מתח, ואפילו סרט מתח מבדר מאוד. ובכל זאת, הקהל התמים שהגיע לסרט ייחשף לתרבות גבוהה מהצפוי: לא מדובר במוזיקה של בטהובן, אלא בסרטים של היצ'קוק.
יותר משהוא "ספיד" על פסנתר, הסרט הזה הוא מה שהיצ'קוק היה עושה אילו היה חי היום ואוהב הוביטים. מה שכל כך כיף כאן הוא לא הסיפור, אלא האופן שבו הוא מצולם. חלק גדול מהסרט מתרחש בנקודה סטטית אחת: כיסא, פסנתר, פסנתרן. ובכל זאת, ספק אם יש בסרט שני שוטים זהים מבחינת העמדת המצלמה. ותיקי הצופים ייזכרו מיד בסצינת השיא של "האיש שידע יותר מדי" של היצ'קוק, שמתרחשת גם היא כולה באולם קונצרטים. הטריקים הויזואליים, כולל תנועות מצלמה מפתיעות ופיצול מסכים, מזכירים את בריאן דה פאלמה, בימים שהוא עוד היה יותר מחיקוי עלוב של בריאן דה פאלמה של פעם. יש רגע נהדר אחד שכולל סכין וצ'לו, שיגרום לסינמפילים בקהל להתחיל ללהג בהתלהבות על בונואל. הבמאי אוג'ניו מירה, ש"התו האחרון" הוא סרטו הראשון, מצליח לעשות את מה שרבים מנסים ונכשלים: לשים את עצמו בנעליים של היצ'קוק, ולצאת מזה בכבוד. במילים אחרות, הסרט הוא תענוג לסטודנטים לקולנוע.
ולאחרים? מה אם כל השמות האלה, טריקים סגנוניים ותנועות מצלמה לא מעניינים אתכם בכלל? במקרה כזה, אתם עדיין עשויים ליהנות אבל גם לתהות האם העסק הזה היה שווה יציאה מהבית, או שהיה עדיף לראות אותו בטלוויזיה באיזה שידור חוזר. אם מתעלמים מהלהטוטנות הקולנועית, נשארים עם מותחן קטן, חביב, ולמען האמת, די דבילי. זאת עלילה ליגה ב', עם בימוי ברמת גביע העולם.
אוהבים בכלל צ'לו? ספרו לנו בפייסבוק