ניקח חמש דקות מתוך הזמן הכולל שאנו בודקים בשאלוני פייסבוק למשל איזה דמות אנחנו מ"משחקי הכס", ונשחק בשאלון מסוג אחר האם יש לך ירושה מובטחת? האם יש לך חסכונות נזילים? האם ידוע לך שלא תזדקק להוצאה רפואית לא צפויה בעתיד? האם תוכל להבטיח שאף אסון לא יפקוד אותך? ענית על אחד מהסעיפים ב"לא"? ברוך הבא לסטטיסטיקת המועמדים לעוני. בניגוד לקונספציה שמרצפת את מקדשי הקפיטליזם עוני זה לא דבר שאנשים עצלנים עושים לעצמם. עוני אינו עונש על טיפשות, בורות, חדלות אישים. עוני הוא תוצר הלוואי המכוער והלא מריח טוב של חלוקת המשאבים כפי שהמדינה מנהלת אותה.
דורון צברי הדוקומנטריסט הלך לבדוק מה קורה עם הדיור הציבורי בישראל. נשמע כמו פנטזיה, מי כבר מקבל דיור ציבורי בישראל. מעטים מאוד, לא מספיק. נדרשות עוד כשלוש מאות אלף דירות לדיור ציבורי, אבל הממשלה מעדיפה להשאיר דירות של עמידר נעולות וריקות, ולהוציא כספים על חוקרים פרטיים שיוכיחו שאנשים עניים אינם עניים מספיק, על עורכי דין שינהלו משפטים נגד אלמנות ויתומים, נכים וקשישים. כאשר המועמדים לדיור ציבורי לא נמצאים במצב גרוע מספיק על ידי הממשלה, הם שיירים שניתן להתעלם מהם. זו אותה ממשלה שביד אחת הופכת את חייהם לגרועים, ואז בשנייה ממציאה טפסים שיוכיחו שהם עדיין לא סובלים מספיק.
דורון צברי פורט את הכותרת הסתומה והעקרה מתוכן "משבר הדיור הציבורי", לכדי פנים וקולות של בני אדם, למעשה, בנות אדם. נשים, צברי בחר לראיין נשים, כמעט רק נשים. ותיכף נחזור גם לנקודה החשובה הזו, שמבדילה אותו כבמאי ואקטיביסט ממהדורות החדשות היומיות. הנשים שהתראיינו לסרט החשוב ומהפך הקרביים "שבעת מדורי הגיהנום של הדיור הציבורי" הן לא פאנטין הנזקקת מ"עלובי החיים", הן הז'אן ולז'אניות. הן אלו שייצאו לגנוב את הלחם כדי להאכיל את ילדיהן או יפלשו לדירה, ואתה תחזיק להן אצבעות. כלומר לא כשהן שקופות מול הבית שלך, אבל כשהן דמות בדיונית, ברור שכן.
אבל העניים האמיתיים הם לא אן האת'אווי מאופרת בלכלוך פוטוגני ושרה על כך בקול שבור; הם עניים, של ממש. הם מעוררי אמוציות, ולפעמים כעס, טרוניות והתחשבנויות. דורון צברי יודע את כל זה, יוצא מנקודת ההנחה הזו, שעוני הוא עניין שמתאפשר רק כשאנחנו מאפשרים אותו - כשאנחנו בוחרים שוב ושוב ממשלות שמנציחות אותו; כשאנחנו מנהלים את החיים שלנו כאילו מדובר בדילמת האסיר; כשאנחנו עוצמים עין. שאנחנו מעדיפים לחשוב שזו לא הבעיה שלנו, כי מפחיד כל כך לחשוב כמה אנחנו לא רחוקים ממנה.
על פינויה של רחל לוי מהדירה של עמידר אפשר היה לשמוע בחדשות לפני שנתיים, המאבק של זהבה גרינפלד למען הדיור הציבורי לא התחיל אתמול. אבל הסרט "שבעת מדורי הגיהנום של הדיור הציבורי" קושר את כל המידע באופן הבהיר ביותר, ותופס את הנשים האלו ליותר משבריר שנייה של גילום התפקיד "ענייה צועקת" במהדורת חדשות. דורון צברי מציג נשים אמיצות ואינטליגנטיות, חרוצות, אחראיות וקשות יום. ואל תתנו לביטוי המכובס "קשות יום" להטעות לחשוב שיש איזו פואטיות מאחורי כל זה אלמנות וחד הוריות, מטופלות בילדים ובהורים קשישים, עובדות במשרות כפולות שמנסות להחזיק את הראש זקוף כאשר מסבירים להן בטפסים שהן לא נכות או עניות מספיק מכדי לקבל עזרה.
במהלך כפול עשה צברי שני דברים הביא אל קדמת הבמה את האומץ והשרדנות והנראות של הנשים האלו. השקופות שבין השקופים, הפגיעות שמבין הפגיעים, ונתן להן לספר את עצמן בעצמן. החלק השני הוא במוכנות המסויגת שלנו להחליט שזו גם הבעיה שלנו, נשים בכל זאת מעוררות אמפטיה גדולה יותר. אולי זה ישנה משהו? אולי. מי שסיכמה את העניין מהצד המשלים של האקטיביזם היא זהבה גרינפלד, שנאבקה בעצמה בטחנות הרוח, ועכשיו מסייעת גם לאחרים: "אנשים לא הבינו עדיין שהם כל כך שנואים, הם כל כך דחויים, שמותר להם להילחם". מותר להילחם. ולפעמים, כשהטלוויזיה נזכרת שגם לה יש אחריות ואפילו חלק במצב, גם היא חלק מהמלחמה הזו. אתמול, בהסבת תשומת הלב, היא ניצחה בקרב זעיר מתוכה.
מה חשבתם על הסרט "שבעת מדורי הגיהנום של הדיור הציבורי"? ספרו לנו בפייסבוק