קובארי - "דת בית אלוהים אהבה"
מילות הבתים בשיר הנושא של האלבום "דת בית אלוהים אהבה" מעבירות, יחד עם גיטרה אלימה וקולה הזועק של אביגיל קובארי, תחושה של גיהנום חסר תקווה. "ראינו את הצמצום, מטר על מטר שנקרא חיים... כל המשאלות שלי נאבדות בתרגום. המרדף אחרי האושר דאג להשאיר אותי בלי כלום", היא שרה - ואז מגיע הפזמון, והאווירה הופכת לשמימית, הקול לעדין, האבדון - להגשמה. אחרי החשיכה הזו, קובארי קוראת "לפתוח ת'עיניים אל הזוהר הצפוני. זה לפתוח את הלב אל הבלתי אפשרי. וזה רומן רגשי בינך לביני, ובעיקר ביני לביני".
האזינו לאלבום "דת בית אלוהים אהבה" של קובארי במלואו:
וזה מה שאביגיל קובארי, בת 26 מירושלים, עושה באלבום הבכורה הכל כך יפה של ההרכב המצוין שהיא מנהיגה ונושא את שמה, וכולל לצדה גם את חן ברוך ונמרוד קמה בגיטרות, מאור אלוש בבס, עידו זילברמן בתופים וזיו זק על מחשב, קלידים והפקה מוזיקלית מנצחת. היא בונה מתוך הריקנות - במערכות יחסים הסבוכות עם הדת, הבית, האלוהים והאהבה - דרכים חדשות להתמלא ולהתרגש, ולהתאהב. בסך הכל בשמונה שירים, היא פוגעת פעם אחר פעם, בכריזמה בלתי נגמרת, בלב ענק שפתוח אל הבלתי אפשרי. אבל אם נוצר בטעות הרושם שמדובר באלבום בלדות רגשני - ההיפך הוא הנכון: "דת בית אלוהים אהבה" הוא אלבום כמעט פאנקיסטי, ואביגיל קובארי לא הייתה עוברת שלב ב"אקס פקטור" בגלל קול מאולף ששר שירי זיכרון באופן מושלם. לא.
היא צועקת ושרה על הצעקה, מותחת אותה, מחבקת אותה, בהשראה טום-יורקית ברורה. בעבודת גיטרות אינטנסיבית, בקול הזה שכל כולה בו, בזעם הנורא שמנצח על קשת שלמה של רגשות ("הזעם הוא סומק ללחיי החיוורות", היא שרה ב"סוף המבול") אבל גם בשעשוע ובשובבות, היא מחיה אתוס של רוקנרול טוטאלי שכמעט אבד בישראל לחלוטין (להוציא ההבטחה הגדולה של הילה רוח או נגיד אביב גדג'). במילים פשוטות, כי אין מהיכן לסובב את זה: בעולם המקומי של הרוקנרול הישראלי החבול והזנוח, האלבום של קובארי הוא לא פחות מאשר נס.
ההיעדר מדריך את הסיפור של "דת בית אלוהים אהבה", ההתמודדות עם הריק שנפער ברגע שכל אחד מארבעת היסודות האלה נעלם. ב"אמנות הכד המצרי", שיר שאפילו השם שלו מהפנט, היא ממלאת בציורים כל פינה על הכד, רק כדי לא לראות את שום חלק ריק שמסתיר אמת מרה. ב"משום מה" (שמזכיר במשהו גיטרות של קולדפליי) זה הרגל - תפילת שחרית מוקדם בבוקר - שמגלם בתוכו דבר גדול שנעלם ומשאיר רק שאלות. היציאה מהמסגרת הדתית עולה עוד פעמים במרומז, מתחת לפני השטח, תמיד בשאלה, בתסכול, די בצער. שוב ושוב, החלל הזה מתמלא באהבה, או יותר נכון בהתאהבות ובכמיהה להתרגשויות שנלוות אליה. ב"משעמם לי" הסוגר היא רוצה "להרגיש ושיכאב, להתרחב להתכווץ. אתה בחץ ואני אהיה בקשת, נשחק לב-סל, לב-רגל, לב-עף, לב-רשת", והכל בשביל "הסיכוי הקטן שאתרגש, שמשהו יקרה, שאסיים את הערב קצת אחרת".
הכל מתכנס לתוך השיר האולטימטיבי של האלבום, "פולין", שכתבתי עליו כאן לפני כמה שבועות. "פולין" הוא אוסף כישלונות שמתכנסים לתוך התקופה האפוקליפטית של סוף התיכון שמלווה בתחושה של עתיד לא ידוע וחסר מוצא. יש המון דברים שצריך לעשות לפי הספר: להצטלם לתמונת מחזור, לנסוע לפולין, לסיים את העבודות, לרוץ 2000, לעשות רישיון, להיות ילד טוב. בשיר של קובארי שום דבר מזה לא מתרחש ושום מטרה לא מושגת מלבד אחת: "אבל התאהבתי אז בכל מה שזז, ונדמה לי זה כל מה שאני יודעת לעשות בחיים". האור שוב מציע משהו חדש בתוך האפילה, וקובארי, מהצד שעבר את זה, מציעה כתף להישען עליה.
"דת בית אלוהים אהבה" אינו אלבום מושלם ואין בו שום דבר מושלם, אבל העניין ברוקנרול מעולם לא היה להיות מושלם, נקי או מסודר - הוא היה להיות אותנטי, לספר אמת, להעניק משמעות ולגעת בלב, ונדיר לשמוע אמנים ישראלים שמדייקים כל כך במטרות האלה כמו אביגיל קובארי. דווקא בחוסר המושלמות שלו, בחריקות, בשירה המעט מוגבלת, ברוקנרול הבסיסי כל כך והלא מתחכם, היא מתגלה במלוא יופייה. יש הרבה סיבות לבוז להייפ של מבקרים ולהכרזות נוסח "הדבר הגדול הבא". בדרך כלל הצהרות מהסוג הזה לא שוות את הנייר שעליו הן כתובות או מוקלדות, ואמנים שמוכרזים ככאלה יכולים להיעלם כלעומת שבאו. זה יכול לקרות גם במקרה הזה, ואין לי שום דרך לנבא עד כמה "דת בית אלוהים אהבה" יצליח להיות משמעותי ועד לאן הוא יגיע ללא סינגל חזק ברדיו, אבל אם יש צדק בעולם, אז מגיע לו. הוא ראוי לעמוד בשורה אחת עם אלבומי הרוק הגדולים שיצאו פה בשנים האחרונות.
אלבום הבכורה של קובארי, "דת בית אלוהים אהבה", יושק ביום רביעי 26 במרץ בתיאטרון תמונע בתל אביב בשעה 21:30.
שאנן סטריט - "הכל לטובה"
טובה סטריט, אחותו הצעירה של מנהיג הדג נחש ואחד הסמלים של עולם ההיפ הופ הישראלי, נפטרה מסרטן בגיל צעיר. כדי להתמודד עם האובדן, ובעיקר עם האמירה המתסכלת על הזמן שמרפא את הכאב, הוא החליט לכתוב בשנה שלאחר מותה שיר אחד בכל חודש על ההתמודדות, ובאנגלית, שפת האם שלו והשפה בה דיברו בבית. השירים של סטריט הולחנו על ידי מוזיקאים כבירים כשלומי שבן, ברי סחרוף וחווה אלברשטיין, ושכבו להם כסקיצות כמה שנים עד שגמלה לבסוף בלבו ההחלטה ללכת ולהקליט אותם. התוצאה המסקרנת היא אלבום בעל שם מצוין "הכל לטובה - A Good Project", כנראה הדבר הכי ייחודי וניסיוני ששחרר הראפר הירושלמי מימיו.
לאלבומי התמודדות קונספטואליים עם אסונות פרטיים - מוות או פרידה - יש מדף מיוחד בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, וכמו שסרטים על השואה אמורים להבטיח אוסקר, הם בדרך כלל מבטיחים שבחים. זה קורה גם בגלל שאנחנו נוטים להעריך אלבומים עם סיפור אחד גדול ומהודק וגם משום שהם עומדים בדרך כלל בסף גבוה של רגשות כנים. הדוגמה הישראלית היפה לעניין הזה מהשנים האחרונות היא "עזרה בדרך" של נעם רותם, שנחשב לאלבום מופת. "הכל לטובה" הוא חיה קצת מוזרה במשפחה הזאת, לפחות ז'אנרית: במקום רוק רזה, מינימליסטי וקודר, שאופייני בדרך כלל לאלבומים מהסוג הזה, הוא מתנהל בסביבה המוזיקלית שסטריט בא ממנה - היפ הופ ורגאיי עשיר למדי בכלי נגינה, ואפילו לא בהכרח עצוב. הוא גם חיה מוזרה מבחינה שפתית: שאנן סטריט שר באנגלית ונשמע מאוד ישראלי.
זאת נקודת פתיחה נועזת שמתגלמת באופן המוצלח ביותר בשיר הסוגר את האלבום והפחות עמוס מוזיקלית באופן יחסי, הלהיט "July" שהלחינה חווה אלברשטיין. היא נועזת כי היא חושפת את סטריט במערומיו - כזמר בעל קול מוגבל, ככותב סטנדרטי לכל היותר - ולראשונה בעיניי, כאמן מעניין ואמיץ. ההתמודדות של סטריט עם האבל היא גם התמודדות עם חולשותיו שלו, והוא שוטח אותם בכנות נוגעת ללב, ללא פוזה וללא פומפוזיות. כך כאן, הצרחה שלו בסוף השיר, עוכרת שלווה דווקא בגלל שאיננה נעימה לאוזן ושוברת את מבנה השיר לחלוטין.
התהליך הרגשי שעובר עליו נוגע בכל אחת מהנקודות החשודות המיידיות: בספטמבר (החודש השני לפרויקט) הוא קובר את עצמו בעבודה, באוקטובר (קטע יפהפה) אלה הפחדים והחרדות המשפחתיים שמובילים אותו, בנובמבר זה ההיריון של אשתו, בדצמבר חגיגות סוף השנה מלאות בחוסר חשק, בפברואר הוא מרגיש שהדיכאון חוזר להשתלט, ב"Early May" (יחד עם טל בן ארי) הוא עובר למו?ד איטי יותר וב"Late May" (באפריל, החודש בו מלאה שנה לפטירת אחותו סטריט לא כתב), הוא שר בעצב למנגינת פסנתר נהדרת (שלומי שבן כמובן, בהשראת פרנץ ליסט) "אני מרגיש אין לי עוד מה להגיד". ביוני, משום מה הוא עובר לרגאיי עם הלידה של בנו החדש (וזה דווקא מהשירים החלשים באלבום), ומשם ממשיך כאמור ל"July".
מדי פעם הוא מצליח לרגש, אבל לא פעם גם להיות אופטימי. זאת מעלה נוספת של "הכל לטובה". הוא לא בהכרח מטלטל ולא בהכרח מעודד דמעות - וזה נאמר במובן החיובי ביותר שניתן. הוא גם מהנה באופן יחסי אם לא מתעמקים בטקסטים בזכות ההפקה העשירה. אם יש גדולה באלבום הזה הרי שהיא כאן, באמירה מתחת לפני השטח שהתמודדות עם אבל היא הרבה יותר מעצב טהור, והגעגוע מכיל הרבה יותר צבעים. זאת גיחה שנייה של סטריט מחוץ ללהקת האם, אחרי פרויקט סולו שקצת הלך לאיבוד. האלבום הזה מעלה את התקווה לריענון בחומרים של להקת האם, או אולי, לציפייה לאלבום סולו נוסף.
שיר אחד בשבוע
הטלטלה שעוברים העיתונים מעריב ומקור ראשון, שמתקרבת למכה סופית וניצחת שממנה כנראה גם לא יקומו, היא טרגדיה מתמשכת ומצלקת לתקשורת הישראלית כולה (בוודאי לתקשורת הפרינט), אבל בעיקר לעובדים, עיתונאים ואנשי מנהלה, שרובם יצטרכו עכשיו להתחיל מחדש במקום אחר. את "אלבום המצעדים" המפואר שלו, שאולי התנבא ביותר מהקשר אחד על קריסת הזוהר ועל המדיה שאיבדה את עצמה לדעת (כמו למשל בסיפור העצוב, הידוע מראש והנשכח מהלב, על המלך האחרון של עולם הבידור), הוא פתח בסצינה מדומיינת במערכת "מעריב" ומסתיימת בקול ענות חלושה, בעתיד מעורפל ובשאלה "איפה אתה מכיר מקום שבו אפשר בגיל ארבעים למצוא אהבה חדשה?".