אם ברוב סדרות הטלוויזיה שאנחנו אוהבים לנהל איתן מערכות יחסים מתוחות, תפילת הצופה הקבועה היא "אל תהרסו את זה, בבקשה אל תהרסו את זה", כי אנחנו לא נעמוד בשברון הלב. הרי שבעונה השלישית של "בנות", התפילה היתה תתקני את זה. בבקשה ממך, לינה דנהאם תתקני את זה. כי עם כל הבעיות של "בנות", עם כל השפלים והגאויות, הרגעים שחשבנו שהנה אנחנו זורקים את החברה האגוצנטרית הזו, אנחנו בעד, או לפחות מנסים.
העונה המדכדכת ברובה, והמפוזרת ברובה של "בנות" הצליחה להיות דומה לחיים האמיתיים בעיקר במקומות בהם שכשנדמה היה שהנה הכל מתכנס לכדי משמעות כלשהי, היומיום טרף את היוצא מן הכלל והכל חזרה להיות מישור של אותו בינוני מוכר ואפרפר. אבל זה לא הוגן, כי טלוויזיה צריכה להיות משהו אחר; טוב יותר או רע יותר, אבל בכל מקרה מלא משמעות יותר מהחיים. ו"בנות" מסרבת להתרצות לזה, וזה מתסכל.
הצפייה ב"בנות" היא תמיד סוג של מראת לונה פארק העיוות לרגע מקטין את החיים, וברגע אחר מרחיב אותו. צופות ממין נקבה יאמדו את עצמן ואת הדימוי העצמי שלהן מול הרביעייה הלא תפקודית שמצעידה בסך האנה הורבאת'. אמיצה כמו ג'סה, פתטית כמו מארני, תמימה כמו שושנה. זה לא זוהר כמו רביעיית "סקס והעיר הגדולה", בהחלט לא. זה פגום מראש, זה שברירי, דומה מדי מכדי שזה יוכל להיות כל כך חסר משמעות לכל הרוחות. וזה רגשי, כי אם האנה הורבאת' תצליח לסדר את החיים שלה, אז אולי גם אנחנו, אולי.
"בנות" הסתיימה בפרק חמצמץ. לא היה שם את אותו רגע הארה שהיה בפרק בית החוף כאשר דנהאם נתנה לדמויות להגדיר זו את זו כפי שצריך היה כל הזמן הזה ברשעות, וכנות וכל דבר שייתן לנו מושג שאנחנו לא מטורפים, ושלינה דאנהם לא שכחה שמדובר בדמויות שהן גם איומות. העונה השלישית, מעוטת הנחמה והיופי, היתה צריכה להיות כולה הרמה לפרק מסיים שיקשור הכל באופן שיהפוך את רגעי הצפייה המייסרים למשתלם. משהו שיסדר את כל מה שקרה בתבנית שיש בה הגיון: שכר ועונש, סיבה ותוצאה.
אבל לא. בין אם זה מכיוון שהחיים לא באמת מתארגנים לתבניות, ולינה דנהאם יודעת על ריסוק מבני משמעות יותר ממה שאנחנו מוכנים לו, ובין אם מכיוון שהיא דווקאית. הפרק האחרון של העונה ב"בנות" מתסכל, ואכזרי. האנה זוכה לרגע משמעותי בחיים שלה, היא מתקבלת לתוכנית יוקרתית לכתיבה באוניברסיטה; מקבלת יותר ממה שייחלה לו, אבל היא לא מסוגלת ליהנות מזה מבלי לרמוס באגוצנטריות עם ההודעה את אדם, רגע לפני שהוא עולה לשחק בבכורת ההצגה שלו. וזה עונש על כך שהוא בחר בהבטחת הקריירה שלו על פניה, מכיוון שהוא רואה בה רק הסחת דעת ולא בת זוג. שושנה מתחננת לאהבתו של ריי, באופן הנורא והמביך וחסר הכבוד העצמי שכולנו חרדים ממנו. מארני כרגיל מסתפקת בפירורים וחיה רק דרך ההשתקפות שלה באישוני גברים שחושקים בה. כמו ברוב העונה הזו, גם כאשר זו לא מלחמת מינים, הגברים שרוטים באופן אהיב וחינני, הנשים הן בלתי נסבלות.
יש הרבה סדרות שמשתנות, מאבדות את זה, מגזימות, או סתם הופכות ללא שוות את זמן הצפייה. עם "בנות" זה אחרת. היא סללה דרך חדשה של התייחסות לנשים בטלוויזיה; היא עימתה אותנו עם הטינה הקמאית שמתעוררת מול נקבות סוררות, גם בשנות האלפיים; היא איווררה החוצה את המוסר הכפול מול יופי חשוף ללא-יופי חשוף. למי שרוצה לראות אותה שורטת סימן עמוק בהיסטוריית הטלוויזיה, היא קרובת משפחה. והכעס עליה הוא רק כאל כזו כמו על אחות שמעוררת את כל הזעם שרק מי שחולק איתך דם יכולה, אהבה מהולה בהתחשבנויות על כל פעם ופעם שהיא לא היתה שם לצדך. "בנות" סיימה עונה עם הגב אלינו, אגואיסטית כמו כל אחת ואחת מהדמויות שבה. ועדיין, עדיין יש איזו תקווה שעוד יהיה איזה הגיון בכל זה. אולי בעונה הבאה. נמתין.
מה אתם חשבתם על הפרק האחרון של העונה של "בנות"? ספרו לנו בפייסבוק