מכל תכניות הטלוויזיה שזכו למעמד מיתולוגי שרק תכניות טלוויזיה שראית כשהיית ילד יכולות לקבל, "החבובות" הן היחידות שהגיעו לקולנוע של היום בלי לעבור ריבוט, שיכתוב, מיחשוב ושידרוג. הקולנוע מלא בנוסטלגיה טלוויזיונית: יש לנו סרטים על "הדרדסים", אבל הדרדסים התלת-ממדיים המצולמים האלה לא דומים בכלל לדרדסים של פעם. יש לנו סרטי "רובוטריקים", אבל אל תתחילו אפילו להשוות את ערימות הגרוטאות האלה לסדרה המצוירת של ארבע אחרי הצהריים. החבובות, לעומת זאת, נראות כאילו עברו מ-1980 ל-2014 במכונת זמן: אותן בובות בלתי-ממוחשבות בעליל, אותו הומור, אותה תמימות בדיוק. אז איך אפשר להעביר ביקורת אובייקטיבית על החבובות? הייתם יכולים להעביר ביקורת על הדובי שלכם מגיל 3? אלה החבובות, הן אחלה.
כל זה היה נכון לגבי הסרט הקודם של החבובות, וזה נכון גם לגבי הסרט החדש, שמתחיל שניה אחת אחרי שהסרט הקודם נגמר ושומר על אותה רוח בדיוק. הסרט הקודם ניסה להציג את החבובות בפני קהל שעוד לא נולד כשהן נראו בטלוויזיה או בקולנוע לאחרונה, ולכן היה צריך להסביר מי זה קרמיט, מי זו פיגי ומה לעזאזל זה גונזו. הסרט החדש לא מבזבז זמן על הצגות, אלא נכנס מיד להילוך גבוה: שתי בדיחות ושלוש הופעות אורח לדקה.
לסרט יש גם עלילה, אם חייבים: הפושע המסוכן ביותר בעולם הוא צפרדע שנראה בדיוק כמו קרמיט. בעזרת סגנו ריקי ג'רבייס הוא מפתה את החבובות לצאת לסיבוב הופעות באירופה, מפליל את קרמיט, שנשלח לגולאג ברוסיה, ותופס את מקומו בתור מנהיג החבובות. במילים אחרות: העלילה המשומשת ביותר בתולדות תכניות הטלוויזיה לילדים. לזכותה ייאמר שהצפרדע הרוסי שמגלם את אנטי-קרמיט הוא שחקן מעולה - צריך לראות אותו כדי להבין איך בובה זהה לחלוטין יכולה לגלם דמות שונה לחלוטין, והניסיונות שלו לחקות את קרמיט הם מהרגעים הכי מבדרים בסרט. יש לנו מועמד ודאי לפרס האוסקר לצפרדע הטוב ביותר השנה.
לחבובות יש חסינות מפני האשמות על הומור דפוק: חלק מהבדיחות שלהן מצחיקות, חלק לא מצחיקות אבל אז פוזי אומר "וואקה וואקה" ואז זה כן מצחיק כי זה לא מצחיק. כרגיל, הרבה מההומור שלהם מבוסס על משחקי מילים מפגרים וסלפסטיק צ'יזי לחלוטין; היתר הוא מודעות עצמית. החבובות לא רק יודעות שהן בובות, אלא גם שהן בובות שמופיעות בסרט. כשמשהו מטופש במיוחד קורה, הן מסתכלות למצלמה ועושות פרצוף של "למה ציפיתם, אנחנו בסך הכל בובות" (מוזר שגרב עם עיני פלסטיק מסוגל לעשות פרצוף כל כך עתיר משמעות) ואנחנו סולחים על הכל. גם בני האדם שבסביבה נהנים מהילת ההגנה של החבובות: אפילו אם הם גרועים, הם טובים. טינה פיי בתור סוהרת רוסיה עוברת את כל הסרט עם מבטא רוסי מגוחך לחלוטין, וזה בדיוק הקטע. טיי בארל מופיע כחוקר משטרה צרפתי שנאלץ לשתף פעולה עם הסוכן החשאי האמריקאי סאם איגל, והנשר הכחול הוא לא הקריקטורי מבין השניים. הנשר והשחקן הבלתי צרפתי בעליל הם צמד קומי כל כך מוצלח שצריך לתת להם ספין-אוף ואז לבטל אותו מיד כי זה רעיון דבילי.
שווה להתעכב לרגע על הגישה הדי ביזארית של החבובות להופעות אורח. יש הרבה מאוד כוכבים, מתברר, שאוהבים מאוד את החבובות ושמחים להתארח בסרטים שלהם, אפילו לשניות בודדות. טכנית, הסרט הזה עמוס בכוכבים יותר מהסלפי של אלן בטקס האוסקר. בערך כל ביט-פארט בסרט כל תפקיד של מישהו שעובר בפריים לרגע ואומר שורה אחת, ולפעמים אפילו את זה לא מגולם על ידי מישהו מפורסם. וזה קצת מוזר: יש סלבז שלפחות מקבלים איזה משחק מילים על השם שלהם (כריסטוף וואלץ רוקד וולס. וואקה וואקה!), ויש כאלה שפשוט עוברים וחולפים, ומשאירים את הקהל ממצמץ ותומה: הזאת שעברה הרגע בתמונה למשך חמישה פריימים באמת היתה קלואי גרייס מורץ, או שנדמה לי?
חלק מהאנכרוניזם של הסרט הוא ההתעקשות על השירים: היום אין סרטים לא-מצוירים שעושים הפסקה באמצע העלילה כדי לשיר, אבל החבובות לא שמעו על זה. השירים, שכמו בסרט הקודם נכתבו על ידי ברט מקנזי מ"Flight of the Conchords", הם בסדר גמור - אבל הם מתפוגגים מהזיכרון ברגע שהם עוברים. אבל הפעם אין שום להיט כמו שיר הפתיחה או "Man of Muppet" מהסרט הקודם.
בדיוק כמו בסרטן הקודם, המהנה באותה המידה, "החבובות" חסינות ביקורת. העלילה לא משנה, השחקנים לא משנים, ההיגיון לא משנה: אלה לא יותר משעה וחצי של שטויות טהורות וכיפיות, בעיקר לחובבי החבובות נוסטלגיים אבל כנראה גם למי שאינו כזה. שימשיכו ככה עוד 30 שנה, מצדנו.
האם תלכו ל"החבובות מבוקשות"? ספרו לנו בפייסבוק