וואו. קודם כל ולפני הכל, וואו. "המבול" הוא סרט מרשים בטירוף לא רק המראות שעל המסך, אלא עצם העובדה שהוא קיים. גרסת דארן ארונופסקי לסיפור תיבת נח היא סרט מהסוג שהרבה סטודנטים ויוצרי קולנוע צעירים מפנטזים עליו, אבל אף אחד לא משלה את עצמו שהוא באמת יעשה אי פעם. הנושא מסוכן מדי, מוזר מדי ואולי טיפשי מדי. לקחת סיפור תנ"כי ולביים אותו כמו אפוס פנטזיה בנוסח "שר הטבעות" זה רעיון שאולי עבד בשנות השישים, אבל היום הוא נשמע פסיכי. ברגע שאתה נוגע ישירות באלוהים, בבריאה ובתנ"ך, הקהל הדתי עלול למהר לצעוק ולהחרים את הסרט על פגיעה ברגשותיו, בעוד הקהל של סרטי פנטזיה יפסול אותו מראש כי תנ"ך זה הרי משעמם. אף אחד לא ייתן לך 150 מיליון דולר כדי להשקיע באפקטים של כישלון בטוח כזה.
ובכל זאת, איכשהו, הסרט הזה קיים. והוא מדהים. כי ארונופסקי, מתברר, באמת הלך עד הסוף עם הפנטזיה שלו. הסרט שאפתני ויומרני מכאן ועד סוף העולם, ועושה הרבה כדי לכסות על היומרה הזאת. זה הסיפור על נח המקראי - לא כמשל ולא בריבוט, אלא נח, איש צדיק תמים בדורותיו, עצמו; והוא מוגש בסגנון פנטזיה אפית לכל דבר ובכל משמעות של המילה. הטריילרים הטעו אתכם: אולי ידעתם שיש בסרט הרבה מאוד מים, אנשים מתים וחיות בזוגות, אבל בטח לא ידעתם שיש בסרט רובוטריקים.
בסדר, טכנית אלה לא רובוטריקים. אלה נפילים, ענקים מיתולוגיים שמוזכרים בספר בראשית, אבל שם לא היה כתוב שהם נראים כמו שילוב של הרובוטים של מייקל ביי עם נוגס-הסלעים מ"הסיפור שאינו נגמר". והנפילים אינם הופעת אורח בסרט; יש להם תפקיד משמעותי והם נמצאים על המסך לאורך חלק גדול ממנו. המראה של ענק-אבן עשוי באפקטים ממוחשבים נלחם בנחילי אדם הוא כנראה לא מה שציפיתם לראות בסרט תנ"כי, אבל לפני שאתם מתלוננים על ניצול ערכי היהדות על ידי התאגידים המושחתים של הוליווד, כדאי שתעיינו בתנ"ך שלכם יותר לעומק. הנפילים שם, ואין שום סיבה טכנית שהם לא יהיו בסביבה בתקופת המבול. אותו הדבר נכון לגבי פרטים אחרים בסרט - כמו הנוכחות של מתושלח (אנתוני הופקינס), או סילוני המים הפורצים מהקרקע בתחילת המבול. הם אולי נראים מופרכים, אבל למעשה הם מעוגנים היטב במקרא ובאגדה. דארן ארונופסקי מתייחס לתנ"ך כמו שפיטר ג'קסון מתייחס לכתבי טולקין: הוא למד היטב, מכיר את החומר על בוריו, מכבד אותו מאוד ויכול להביא לכם מראי מקומות - אבל לא מהסס לסטות ממנו ולהרחיב אותו כשהסיפור מחייב.
הסיפור הוא כזה: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. אחר כך הגיעו בני האדם, והתחילו לעשות בלגן. שושלת קין השתלטה על העולם וזיהמה אותו בכל מובן אפשרי, עד שהבורא החליט שנמאס לו, והוא הולך לעשות ריסט לעולם. נח, איש צדיק תמים וטבעוני (בדורותיו), נבחר לבנות את כונן הגיבוי קופסת עץ גדולה מאוד (לא ספינה. תיבה) שלתוכה ייכנסו נציגים מכל החי, כדי לצוף קצת ולהתחיל מחדש בעולם נקי מבני אדם. לנח יש אישה, שלושה בנים, וגם (וכאן אנחנו מתחילים קצת לסטות מהסיפור שאתם מכירים) בת מאומצת אחת: עילה, שם שככל הנראה לא לקוח מהתנ"ך אלא מספר מיתולוגי אחר, "שבט דב המערות". כמה מבני משפחתו של נח לא ממש מרגישים, איך לומר, בנוח, עם התפקיד שהבורא הועיד להם כבני האדם האחרונים בעולם, והם מתחילים לשאול את כל השאלות הנכונות: למשל, איך בדיוק אנחנו אמורים לפרות ולרבות אם אין נשים על הסיפון? וכמה צדיק תמים אתה בדיוק, בדורותיך, אם אתה יודע היטב שמאות אנשים גוססים וטובעים מחוץ לתיבה שלך, ואתה לא טורח לזרוק להם איזה גלגל הצלה?
השאלות הקשות האלה, שהולכות והופכות קשות יותר, הופכות למרכז הסרט. אפילו כשהמבול באמת מגיע, הסרט ממעיט בתמונות של התיבה השטה על הגלים הסוערים, ומתמקד בדרמה שמתרחשת בתוך התיבה והכוונה היא לא למריבה של האריה עם הממותה והגמל עם השיבוטא. להיות האנשים האחרונים בעולם זו אחריות גדולה, שמעלה שאלות מוסריות לא פשוטות בכלל, שהתסריט רוב הזמן - לא נותן להן תשובות קלות. נח אולי מתחיל את הסרט כגיבור, אבל לא בטוח שהוא מסיים אותו באותו התפקיד. ואם כבר מדברים, גם אלוהים, למען האמת, לא יוצא צדיק גדול מהסיפור הזה.
ראסל קרואו הוא נח, כי מי כמוהו יודע לשאת נאומים ולהיראות קודר ורציני (בתחילת הסרט דמות אחרת מבקשת ממנו לשיר. מהקהל צועקים עליה חזרה: לא! רק לא זה! לא ראית את "עלובי החיים"?). ואת זה הוא עושה, בראסל-קרואיות יעילה ואופיינית שלא תגרום לשונאיו לשנות את דעתם. אשתו היא ג'ניפר קונלי, שההתמחות שלה היא כמובן סצינות של דיכאון ובכי. ושוב היא טובה בזה. בחירת השחקנים צפויה, לסרט שבו כולם אמורים להתנהג כל הזמן כאילו סוף העולם. מפתיע יותר לראות את אמה ווטסון, הרמיוני לשעבר, שלמרבה הצער מקבלת כאן תפקיד של ג'ניפר קונלי ג'וניור.
הדרמה האנושית היא מרכז הסרט, אבל בל נשכח שמסביב מתרחשת אפוקליפסה. ארונופסקי ממקם את המבול לפני הרבה יותר מ-5774 שנים: מבט מרחוק על כדור הארץ, בשלב מוקדם של הסרט, מראה יבשות שונות לחלוטין מאלה הקיימות היום, וגם בעלי החיים שמגיעים לתיבה אינם אותם בעלי חיים שאנחנו מכירים כפי שאפשר להבין כבר מהארמדוג הראשון. העולם של לפני המבול הוא עולם פנטזיה; נח ומשפחתו אמנם נודדים באוהלים, אבל אנחנו רואים, מרחוק, ערים תעשייתיות. הנופים שבהם מתרחש הסרט סוריאליסטיים ויפהפיים, ואפילו השמים נראים שונה. לחיות, שניים שניים מכל מין, יש חלק קטן מהצפוי בסרט אבל השוטים שבהן הן מופיעות הם בוודאי כמה מהשוטים המושקעים ביותר בתולדות האפקטים הממוחשבים. שיא ההשקעה בסרט מבחינת אפקטים הוא סצינה שמספרת בקיצור את סיפור בריאת העולם, ומשלבת באופן יפה את סיפור הבריאה על פי התנ"ך עם הגירסה המדעית על המפץ הגדול וכל מה שבא אחריו; רמת ההשקעה בכל פריים בסצינה הזאת לא תיאמן.
כשמכוונים כל כך גבוה, ברור שאי אפשר לקלוע לכל המטרות. התוספות לסיפור המוכר הן מוזרות למדי לפעמים; יש נקודות בתסריט שבהן נח מראה שהוא אולי צדיק, אבל חכם גדול הוא לא; הדרמה המשפחתית בתיבה גולשת למלודרמטיות מעושה לפעמים. כנראה שאי אפשר להעביר סרט שלם בשיחות ישירות עם אלוהים ומלאכיו בלי לגלוש, טיפ-טיפה, לקאמפ. אבל היי - זה נח. אם יש סיפור שמותר לו להיות גרנדיוזי ואובר-דרמטי, זה הסיפור הזה.
"המבול" הוא סרט שעצם קיומו, במציאות הקולנועית העכשווית, נראה בלתי סביר כמעט כמו הסיפור שהוא מספר. העובדה שהוא מצליח לאזן תנ"ך, דרמה, טרגדיה, אפקטים, ראסל קרואו ורובוטריקים, ולהישאר רציני, ואפילו סרט ממש מוצלח זה צריך להיחשב לנס בפני עצמו.
האם תלכו לראות את "המבול"? ספרו לנו בפייסבוק