התקווה נעלמת לאט. היא נמוגה בכל פריים של "המתים המהלכים". לעיתים היא מפציעה לביקור חוזר אולם נעלמת כעבור שנייה. אין מקום לתקווה בסדרת הזומבים המצליחה. כל חלקה פנויה נתפסת ע"י ייאוש קודר ואפל. כל רגע של אושר נרמס. ולא על ידי הזומבים. כמו בחיים האמיתיים לפני האפוקליפסה, רגעי האושר המעטים בחיינו נרמסים ע"י בני אדם חיים. זוהי הנקודה בה מסתיימת העונה הרביעית המופתית של "המתים המהלכים".
המחצית השניה של העונה המריאה לגבהים חדשים תוך התעמקות בפרטים הקטנים ביותר. לאחר שבית הכלא נחרב והמושל, הרשע הגדול של העונות האחרונות, מצא את מותו, התפזרו הדמויות לכל עבר ונאלצו להסתגל לחיים חדשים-ישנים: החיים במנוסה. יוצרי הסדרה השכילו לזווג כל דמות עם דמות נגדית שהיא לא ברירת המחדל הטבעית עבורה וכצפוי, הקונפליקטים הגיעו במהרה. כל קבוצת שורדים נעה בין שני קטבים קיצוניים: הרצון להישאר במקום ולמצוא בית חדש והרצון לנדוד ולמצוא את דיירי הבית הישן. אם הם חיים כמובן. הפאזל שפוזר בתחילת המחצית השניה הרכיב את עצמו, בצורה איטית ונבונה, בסופה. וגם זו הטעיה. שכן אין נקודה סופית באמת. כי הרי מהו "Terminus" אם לא עוד תחנת מעבר בה חלק מהדמויות ימותו. כבר היינו ב-"Terminus" בעבר. פעם הוא היה חווה. פעם אחרת הוא היה בית כלא. הפעם מדובר בצלחת פטרי לקניבלים. לא רק הזומבים אוכלים את גיבורי הסדרה, כעת גם בני האדם אוכלים אותם. הטירוף בו לקה ריק באמצע פרק הסיום היה רק הקדמה למה שצפוי להגיע בחורף הבא. בחורף הקר הבא.
ראוי להתייחס לאופי השונה של המחצית השניה של העונה. ההתמקדות בדמויות בודדות מדי פרק אפשרה ליוצרים להעניק לכל דמות את הכבוד ואת היריעה המגיעים לה. כך למשל הפכה בת', דמות משנה סתמית לחלוטין, לדמות עם אופי ואישיות. האהבה של גלן ומגי הפכה להיות סיפור האהבה הראשי של הסדרה כשהיא מותירה מאחור כל רומן אפשרי אחר. לראשונה מזה זמן רב, "המתים המהלכים" חזרה לבסיס העומד בכל סיפור והתרכזה בדמויות ולא בעלילה. הדמויות לא מגיבות לעלילה אלא יוצרות אותה בעצמה. בדיוק כמו שקורה בכל סיפור טוב. חובבי האקשן נרתעו מהקצב האיטי החדש אולם קשה היה שלא להילכד בקורים שטוו יוצרי הסדרה. כל שנייה, כל רגע, כל צליל, כל תקריב. מי הדמויות? מי הצופים? בני אדם או מפלצות?
ואולי, כפי שמגלה קרל הצעיר, כל בני האדם מפלצות. אין מלאכים בעולם. כל המלאכים מתים. או פשוט נעלמים כמו שקרה לבת'. העולם לאחר האפוקליפסה הוא לא מקום בו מלאכים יכולים להתקיים. רק מפלצות. רק בני אדם שלא מסוגלים אפילו לשמור על סט החוקים הכי פשוט. כי כולם חיים באותו הרגע. אף אחד לא חושב על העתיד. וזה הניגוד הגדול מכולם שכן לדמויות בסדרה אין עתיד אבל יש רק זמן. בכך, שוב, "המתים המהלכים" מוכיחה כי היא אינה סדרה על אפוקליפסה או על זומבים אלא סדרה על בני אדם. גם אנחנו לא חושבים על העתיד. מתמקדים רק בהווה. כל הזמן לפנינו אבל הוא רחוק מדי. מעורפל מדי. איך נספר לאנשים מי אנחנו באמת. הרבה יותר קל לחייך, לנשום נשימה קלה בלבד ולחיות את הרגע. ככה זה כשמתעסקים עם האנשים הלא נכונים. בכל זאת, אין יותר אנשים נכונים בעולם.
