בין "אם לא תאכל יבוא שוטר" ובין "אם הלכת לאיבוד, השוטר הנחמד יעזור לך לחזור הביתה", גדלנו על התחושה ששוטרים הם גיבורי על המסתובבים בינינו. אחר כך בגרנו, סרטים אמריקאיים לימדו אותנו שיש גם שוטרים מושחתים, לוקחי שוחד, מביימי זירות פשע. תסריטים על הרשעות שווא, על חפים מפשע שנרקבים בכלא עד שעורך דין לוחם צדק מסכן הכל כדי להוכיח את חפותם. אבל זה רק בסרטים. ואם לא רק בסרטים, אז רק באמריקה. נכון? לא ממש, לא.
כבר כמה שנים שמשטרת ישראל מדשדשת במשבר אמון ויחסי ציבור. אם שיא ההערכה הציבורית למשטרת ישראל התבטאה בעתות חירום מדיניות כמו בתקופת הפיגועים בשנות התשעים, למשל; הרי שקרנה של המשטרה החלה יורדת ככל שהיא נדרשה לתפקד במישורים בהם אזרחים מן השורה מצאו עצמם במתרס הלא נכון מולה. מתי למשל? מתי לא בהפגנות אזרחיות, במחאה החברתית, בפעולות אקטיביסטיות לא אלימות. ובמקביל לכך, אזרחים החלו להבין כי יש להם כוח משל עצמם לתעד, לשדר, לשתף ברשתות החברתיות. המשטרה ושוטריה מצאו עצמו בבוץ טובעני עם תמונות לא מחמיאות, תלונות הולכות וגוברות, וסדק עמוק בשריון התדמיתי.
"האונס שלא היה", סרטה של ליאורה עמיר ברמץ אשר שודר אמש במסגרת התוכנית "מבט שני" בערוץ הראשון, מציג הצצה אל תוך מקרה אחד; חמור מאין כמותו, אבל בעיקר בעל פרופיל גבוה ומעורר עניין, בו משטרת ישראל מעלה בתפקידה. לא התרשלה, לא נכשלה, ממש ניצלה את כוח החסינות שלה לשחק במשחק "שוטרים וחשודים" לפי החוקים שלה. במקרה הזה, המוצג באופן יבש למדי - וטוב שכך, כיוון שהדרמה מעוגנת עמוק כל כך בלב הסיפור הזה שאין צורך בקישוטים חוקרי משטרת מחוז ירושלים חקרו שני נערים בני ארבע עשרה והוציאו מהם עדות שווא באשר לאונס שבפועל לא התרחש. אם לפרק את הכותרת הזו לגורמיה מבוגרים בעמדת כוח בלתי מוגבל בסיטואציה הזו, מנעו משני נערים צעירים את הנוכחות של עורך דין או כל מבוגר אחראי אחר; צעקו, איימו, מנעו מזון שתייה ומנוחה, סחטו ושטפו את מוחם. בכל הקשר אחר מדובר בחטיפה והתעללות בקטינים אלא שאנחנו נותנים למשטרה טווח תימרון רחב הרבה יותר, מתוך האמונה שהם לא ינצלו לרעה את הכוח והאמון בהם.
המקרה של שני הנערים אשר הואשמו על לא עוול בכפם באונס שלא התבצע, הוא נורא ומזעזע. והעדויות המצולמות מחדר החקירות הן כאלו שצריכות להדיר שינה מעיני כל מי שזכויות אדם חשובות לו; בלי אבל, וכן עם זאת יש כאן תמונה גדולה וגם עליה חשוב לתת את הדעת. הפרשה המסוימת הזו היא רק סינקדוכה, הצצה לשבריר ממה שמתרחש ככל הנראה כל הזמן ובכל מקום. ואיך אפשר להסיק דווקא את זה? בגלל השיטתיות, בגלל ששלוש שנים עברו עד שהפרקליטות והמשטרה הודו בכל המחדלים ופיצו את הנערים, מכיוון שבשום שלב לא דובר על שוטרים שסרחו, אלא על מערכת שאיפשרה.
שרשרת של נסיבות התלכדו לכדי הזדמנות המשטרה סובלת ממשבר יח"צ > לחצים מופעלים עליה לשפר תוצאות > נערה מתלוננת על אונס > מהדורות החדשות מחבבות מקרי פשע דרמטיים > הנאשמים הם נערים, כלומר מעוטי נסיון, ידע וזכויות > קל להפעיל איומים וסחיטות כדי לסגור את המקרה בהצלחה > המשטרה זוכה לשבחים.
וזהו, בערך. וגם אם לא בדיוק כך היה במקרה הספציפי הזה, הרי שמסך התנהלות כל הגופים בשנים האחרונות, אפשר לנסח כבר איזו שיטת פעולה שמהדהדת מוכרת. להוסיף על כך רוגז? הנערים שקל היה כל כך לטפול עליהם אשמה הם ממוצא מזרחי; גם הוריהם כמובן, אלו שכל כך היה קל לטאטא בגסות מתחנת המשטרה כאשר דרשו את זכויות הבסיס של ילדיהם. מי יודע, אולי זה לא אחרת במקרים אחרים, אבל הכל מריח קל מדי.
הכתבה הקטנה, הכמעט לאקונית של "מבט שני", היא כזו שצריכה להכות גלים, כזו שצריכה להפוך לויראלית, להגיע אל הכנסת כטריגר לחקיקה בהירה ומחמירה יותר בכל הנוגע להתנהלות הרשויות המבצעות. מה שככל הנראה יקרה בפועל זה שהיא תיבלע ברצף ה"איזה באסה" שאנחנו רגילים לספוג ביומיום. אבל אולי, אולי בכל זאת, כי אין מי מאיתנו שחסין מול עוולות, לא באמת.
מה אתם חשבתם על הכתבה של "מבט שני"? ספרו לנו בפייסבוק