\
מי שממש רצה, יכול היה לסכם את העונה האחת עשרה של "ארץ נהדרת" כבר לפני כמה שבועות. זו היתה עונה ארוכה שקשה לזכור את תחילתה, אי אז בתחילת ינואר; זוכרים שפעם אילן פלד ויעל פוליאקוב הגיעו ל"ארץ נהדרת" ועשו שיגועים? כן, גם אנחנו הספקנו לשכוח. וחוץ מהם היו גם פינת הליטוף, ואיש המרתון, וג'ניפר סנוקל והחיקוי המצוין של דנה רון והשתלטות קבוצות וואטסאפ ופואד המחרחר. הכל נכון, הכל מתפקד, אבל נשאר ברקע. אי אפשר היה לסמן איזו פריצה משמעותית לתוך תרבות היומיומית כמו ש"ארץ נהדרת" הצליחה לעשות בעונות הקודמות. העונה האחרונה לא ייצרה ביטויים קליטים שהופכים לחלק מהשפה, לא שיחות ברזייה, לא מריבות סרק בפייסבוק, לא מכתבים זועמים לרשות השידור. העניינים העיקריים סביב "ארץ נהדרת" העונה היו אקס טריטוריאליים לתוכנית השערורייה והספק הפסקה ספק הרחקה של ירון ברלד, ולאחרונה התווספה לזה העזיבה של טל פרידמן שהיוותה רק חצי הפתעה.
העניין עם "ארץ נהדרת" בעונה האחת העשרה היה שעל הציר שבין בידור לסאטירה היא התיישבה במקום נוח קרוב לכיף, קרוב ללא להרגיז אף אחד במיוחד. "פינת הליטוף" זה חמוד מאוד, אבל זה לא מה שיכול להחזיק תוכנית כמו "ארץ נהדרת" רלבנטית. זה בסדר, לא חייבים להרגיז בכוח, אבל יש רק דבר אחד מסוכן יותר לסאטירה משכולם יאהבו אותך שכולם לא יתרגשו ממך. "ארץ נהדרת" לא ריגשה אף אחד, לא שמאל, לא ימין. מבדרת, מושקעת, אבל לא בועטת.
החוקיות שהתנסחה עם השנים, היתה שהמערכון הפותח את העונה הוא פצצת התאורה שמסמנת את הנתיב של מה שיבוא אחריה זוכרים את הפתיחה עם איווט ליברמן במדים פשיסטיים ובלי חצי חיוך? זוכרים את הפתיחה עם גלעד שליט נרקב בשבי? אלו היו פתיחות עונה חושפות שיניים, חושפות קרביים של כל מה שהרתיח את היוצרים בפגרה. העונה לא היה כזה, לא מערכון מטיל פצצה, לא נתיב, ולא ריתחה. נדמה היה כבר שהעונה "ארץ נהדרת" מעדיפה לגבות את קצבת הפנסיה שלה, ולהקשיש בנחת במקום הנוח שלה.
ואז דווקא המערכון הפותח את התוכנית האחרונה שבר את הכלים חוגגים עצמאות? לא ב"ארץ נהדרת". כי אין מה לחגוג. רגע, מה? "ארץ נהדרת" שוברת את ההסכם שמחזיק את מבנה המשפחה הישראלית שלא רבים בחגים ומועדי ישראל? זה לא קרה כבר די הרבה זמן. ואז עוד המשיכה "ארץ נהדרת" ונזכרה כמו היפהפיה הנרדמת במי היא ולמה היא העיסוק הכי חד משמעי במושג האפרטהייד שנזרק לאוויר בשבועות האחרונים, האבל על תהליך השלום שכבר לא גוסס אלא ממש מת, נעיצת הסכין בפארסה שהיא שי פירון, בשם אלוהים היה שם טלאי צהוב מדבר בשם "טולי" ושיר עליז ופסיכוטי על "לה לה לה נאצים".
כן, הכל היה שמאלני שמאל חברתי, שמאל כלכלי, שמאל בטחוני. מותר להתעצבן על זה, אי אפשר להתכחש לאוריינטציה השמאלנית של "ארץ נהדרת", טיפשי יהיה להעמיד פנים. אבל רק רגע אחד לפני שנפנים לסכם בזעם שהתקשורת והסאטירה נשלטים על ידי מידה סמול, כדאי לזכור גם שבאותו זמן במקום לא רחוק במסדרונות רשות השידור קברו תוכנית סאטירה מצולמת בשם "היהודים באים" על סעיף שמאלניות יתר, והחתימו במקומה בלחץ הח"כית איילת שקד תוכנית סאטירה כשרה וימנית. אז "ארץ נהדרת" התעוררה ולקחה צד שלא כולם אוהבים. מותר לשנוא את זה, אבל זו המשמעות של סאטירה. בועטת ומכאיבה ולא סלחנית ולא מעגלת פינות. טוב לה ל"ארץ נהדרת" שלא תהיה הדארלינג של כולם, וטוב לה גם לגוון ושלא תשכח לבעוט פעם בכליה הימנית ופעם בשמאלית של הגוף הישראלי. לאף אחד לא תזיק קצת סאטירה בריאה, קצת אש בוערת מתחת לכיסא הנוח.
מה אתם חשבתם על התוכנית האחרונה של "ארץ נהדרת"? ספרו לנו בפייסבוק