"גודזילה": אחלה אפקטים, אבל איפה התסריט?

משלושה דברים אי אפשר להתחמק – מיסים, מוות ומחזור הוליוודי. אם סרט מצליח, הוליווד תגיד – "חייבים לעשות אותו שוב, אנחנו בסך הכל נותנים לקהל את מה שהוא אוהב". אם סרט נכשל, היא תצהיר – "חייבים לעשות אותו שוב. אנחנו בסך הכל מציעים לקהל פיצוי על מפח הנפש של הפעם הקודמת". בקיצור, הצופה משול לאדם שאמו מכינה לו ארוחה. יטען שהתבשיל מצוין – היא תגיש לו עוד מנה. יאמר שהוא לא כל כך ערב לחכו – היא תמהר לבשלו מחדש, והפעם עם קצת יותר או קצת פחות מלח.

כך, למשל, קרה כש"ספיידרמן 3" נכשל. זה לא גרם להוליווד לקבור את איש העכביש, אלא בסך הכל עודד אותה לחזור למקורות ולהציג מחדש את הסיפור שלו, אבל הפעם בסגנון אחר. עכשיו, זה חוזר על עצמו במקרה של "גודזילה" – ראינו כבר עשרות יצירות קולנועיות בכיכובו של היצור היפני האגדי, והאחרונה שבהן הגיעה לא מזמן, בשלהי שנות התשעים. אבל אז, תחת שרביטו של הבמאי רולנד אמריך, התוצאה ספגה קיתונות של לעג מן הצופים ומן המבקרים כאחד, ובכך נפתחה הדלת ההוליוודית לעיבוד נוסף.

וכך, אנשים שהיו בגן כש"גודזילה" הקודם הגיע לאקרנים, מותקפים עכשיו בידיה כשהם באוניברסיטה. זהו מעגל החיים. ושוב, כאילו לא היו דברים מעולם ואף פעם לא נעשה עליה סרט, העיבוד החדש מתאר את קורותיה באופן הראשוני ביותר, ומספר כיצד היא מתעוררת לחיים. אך לכל הפחות, אפשר להודות כי תחת שרביט הבמאי של הבריטי גארת' אדוארדס, הגרסה הטרייה אכן ממחזרת את המותג באופן שונה: בניגוד להפקה הקודמת, שהיתה משועשעת, קומיקסית וקלילה, הפעם יש לנו עסק עם משהו רציני בהרבה.

בנוף סרטי הקיץ העכשווי, "גודזילה" הטרי בולט במחסור המוחלט של הומור. אין בו כמעט שמץ משני סוגי הבדיחות שכה נפוצים בלהיטים המודרניים: לא בדיחות ילדותיות, וגם לא התחכמויות אירוניות ופוסט-מודרניות לקהל הבוגר יותר. מנגד, גם אין כאן את הפטריוטיות ובכלל את ההירואיות האנושית שאופיינית גם כן לבלוקבסטרים אמריקנים שכאלה.

מה שכן יש פה זה פשוט הצגה קורקטית למדי של רצף האירועים: כיצד העולם ומדעניו מתוודעים לקיומה של גודזילה, איך מתברר שיצורים מפלצתיים אחרים קמו לתחייה, איזה השלכות הרות אסון על שלום העולם יש לכך ומה הפתרון המפתיע שמסתמן לסכנה הקיומית.

כדי להעניק לכל זה פנים אנושיות, אדוארדס תוחם את השתלשלות העניינים בסיפור מסגרת: במוקד האש נמצא איש כוחות הביטחון (ארון טיילור-ג'ונס) שמתברר כי להוריו (בראיין קרנסטון וז'ולייט בינוש בתפקידים קטנים) יש היסטוריה ארוכה עם המפלץ היפני. אם לא די בזאת כדי להעניק לו מוטיביציה, הרי שהקטסטרופה הגלובלית מאיימת במיוחד על סן פרנסיסקו, העיר שבה נמצאים רעייתו (אליזבת אולסן) ובנו.

אדוארדס מציג את סיפור המסגרת ואת מה שמתפתח ממנו בצורה רהוטה, יעילה ויסודית, שחוסכת בגימיקים עלילתיים וחזותיים. עם זאת, הסרט אינו חוסך באפקטים – אלה מרשימים כאן, אולי ברמה הגבוהה ביותר בתולדותיו הקולנועיות של גודזילה. מעריציו היפנים של היצור טענו שהוא שמנמן מדי בגרסה זו, אבל נתוניו בסך הכל מיישרים קו כהלכה עם גדלי המסך העכשוויים ועם ההקרנות התלת-ממדיות.

באופן מפתיע למדי, היקפיו הענקיים של הפרויקט לא השכיחו מגארת' אדוארדס את מקורותיו. הוא קיבל את הג'וב הודות לסרט ביכוריו, הפקה דלת תקציב אך מצוינת בשם "מונסטרס", בה הפגין הבמאי את יכולתו לעצב סיטואציות אנושיות ולייצר אינטימיות, והיוצר מנסה לעשות זאת גם כאן, בתוך כל הרעש וההמולה של הפרויקט הגרנדיוזי.

פעם אחר פעם, מבקש אדוארדס לבודד את הממד ההומני שמסתתר מאחורי עבודת המחשב, ולפרוט את רצף ההתרחשויות שעלול היה להיות גנרי ולא קוהרנטי לכדי סיטואציות ייחודיות ומעוררות הזדהות. זה כיוון טוב, אך הבמאי לא לוקח אותו רחוק מספיק. "גודזילה" הולך ומתפתח לנגד עינינו למשהו שיכול היה להיות סרט מעניין, אך בסופו של דבר נותר כלא יותר מאשר מרק מיסו לא מחומם דיו.

כמעט כל אחת מהסצנות כאן מגלה פוטנציאל להיות ממש בלתי נשכחת כשלעצמה, אבל תמיד חסר משהו, וזה לא קורה. אדוארדס מיטיב לייצר לעצמו תשתית, אך פחות מצטיין בניצול שלה. הוא לא עושה די, ולעתים לא עושה כלום, עם מה שיש לו.

סתם, לדוגמה, סיפור המסגרת הרי מגולל את מעלליה של גודזילה דרך עיניו של צעיר שיש לו איתה עסק משפחתי. אך הסרט לא מפתח את תסביכי האב והאם שלו ואת טראומות הילדות, וכל ההיבט הזה נותר מיותר לחלוטין. בסיכומו של דבר, נראה כי הרקע המשפחתי אינו אלא קישוט. מעבר למטרות נוי הוא אינו משמש לדבר, והגיבור היה יכול להיות מישהו אחר לגמרי.

בכלל, בגילומו של ארון-ג'ונסון, הגיבור כאן חיוור לגמרי, וקשה לזכור בכלל איך נראות פניו שנייה לאחר תום הסרט. ספק גם אם מישהו יזכור בעתיד מה היה שם השחקן שגילם אותו. המצב של שחקני המשנה חמור אף יותר, ומלכתחילה נראה שהם נקלעו להפקה הלא נכונה. קן ווטנבה, בדמותו של מדען יפני, לא עושה דבר חוץ מלהסתובב כל העת עם קלסר בידו והבעת פנים של אדם שזה עתה איחר את האוטובוס. דברים אלה נכונים גם לאליזבת אולסן, כרעייתו של הגיבור, שלא עושה כלום חוץ מלאחוז את שפופרת הטלפון בחרדה לאורך כל הסרט. גם את הדמויות האחרות מגלמים שחקנים מוכשרים, למשל סאלי הוקינס, וגם הם מתבזבזים לגמרי.

למעשה, אפשר להגיד ש"גודזילה" הוא סרט בלי דמויות – והאמת, גם בלי סיפור. יש בו הרבה רגעים קטנים יפים, אבל למרות שיש לאדוארדס דבק בשווי עשרות מיליוני דולרים כדי לחבר אותם, הם לא מתגבשים למשהו שלם. וכך, לא נותר אלא לסכם את החוויה בפאנץ'ליין הוותיק והשחוק ביותר של ביקורות על הפקות ענק קיציות – "אחלה אפקטים, אבל איפה התסריט?".

בסך הכל, זה קצת מאכזב. הרי במציאות הנוכחית, "גודזילה" הוא סרט מקורי יחסית – כזה שמגיע בהפרש של 16 שנה מקודמו, ולא רגע קט אחריו כנהוג בימינו. אך הפרויקט המבטיח לא מממש את מה שיכול היה להיות וגם לא מצדיק את הציפיות ממנו. הביקורות המשתפכות שכתבו עליו רבים מן המבקרים באי הבריטי ובארצות הברית נראות מוגזמות לגמרי, וכמעין ניסיון מופרך מצדם להכניס קצת חיים בעולם הקולנוע הרדום.

מה שכן, גם אם "גודזילה" אינו יותר מסרט בינוני, בכל זאת יש בו משהו מרתק אחד. מדובר בסוג של ספוילר, ולכן אמירה זו מגיעה רק בסוף הטקסט ומי שטרם צפה בסרט ירצה אולי לדלג עליה.

אם כך, בשעה שבתחילה נראה כי גודזילה תהיה הנבל, עם הזמן מתגלה כי היא ממלאת למעשה את משבצת האיש הטוב, והסרט מתייחס אליה בהערצה חסרת גבולות. כשחושבים על זה, רק טבעי שיעשה זאת, שכן הדבר משתלב לחלוטין ברוח הזמן.

בתקופה שבה כבר אין כוכבי קולנוע, והקהל לא ממש מבדיל בין שחקן אחד ומשנהו, מתבקש כי הגיבור האמיתי של הסרט לא יהיה בשר ודם אלא יציר מחשב. כמו כן, בעידן שבו כל מי שזר, שונה ואחר גולש יותר ויותר למרכז הבמה, כפי שהוכח גם באירוויזיון האחרון, נורמלי שמפלץ יהפוך לאייקון תרבותי. לאור כל זה אין ספק גם כי "גודזילה" ישבור קופות ויזכה בפרק נוסף. אי אפשר להתחמק מהמשכונים, לא כשסרטים נכשלים ובטח לא כשהם מצליחים.

מה אתם חשבתם על "גודזילה"? ספרו לנו בפייסבוק