"הורה 79", סרט ישראלי חדש שיוצא השבוע למסכים, מבוסס על רעיון חינני וניכרת בו חדוות עשייה, אך במבחן הביצוע הוא מתרסק על טעות קטנה יחסית בקונספט. נתחיל בחדשות הטובות: הסרט הזה מסמן את שובו לעשייה של אלי כהן, יוצר מוערך ומוכשר, שאחראי על שני סימני דרך זוהרים בתולדות הקולנוע הישראלי "שתי אצבעות מצידון" מ- 86' ו"הקיץ של אביה" מ-88'. כהן, שלא ביים סרט קולנוע מאז האפוס הציוני שלו "איש החשמל" ב-2001, התחיל את הקריירה שלו כשחקן, עבר לביים דרמות וסרטים תיעודיים בטלוויזיה ובסוף הגיע אל המסך הגדול. תמיד נחשב לבמאי מקצוען, בניגוד ל"במאי יוצר", שעוזר לאחרים להוציא לאור את חזונם. לכן העובדה ש"הורה 79" כהן אחראי גם על התסריט וגם על הבימוי מסמנת כי מדובר כאן בפרויקט אישי, יוצא דופן בקריירה שלו.
ואכן, נושא הסרט אמנים שפעם היו בפסגת העולם, ובבגרותם מנסים לשחזר את הישגיהם מצלצל אישי ביותר. "הורה 79" היא להקת ריקודי עם מיתולוגית, שבעבר הפיצה את בשורת התרבות הישראלית ברחבי העולם, אך בהמשך חבריה התפזרו. 33 שנה אחרי פיזור הלהקה מקבלים חבריה הצעה מפתה מפסטיבל המחולות בכרמיאל לערוך בו מופע איחוד. המפגש המחודש בין החברים מחזיר אותם לעבר, ומעלה מחדש על פניה השטח את האהבות, השנאות, המתחים והקנאות. בהמשך גם מתברר, שהצעת האיחוד מטעם הפסטיבל היא לא תמימה כפי שחשבו ומצפה להם התמודדות לא פשוטה עם אויב מסתורי מהעבר.
הקונספט המסקרן שבו אלי כהן בחר לסרט הוא ללהק אליו רקדני עבר אמיתיים, אותם ליקט בפסטיבל המחולות בכרמיאל. במשך תקופה ארוכה ערך איתם כהן סדנאות אימפרוביזציה, שבמהלכן נכתב התסריט. שחקנים מקצועיים - ביניהם גילה אלמגור, נתן דטנר ויוסי גרבר מופיעים בסרט למשך סצנות בודדות, בעוד שרוב הזמן שייך לשחקנים החובבים. אלא שהקונספט המסקרן נופל על טעות בשיקול דעת. אילו כהן היה בוחר בסגנון דוקומנטרי, כמו מאולתר, ומאפשר לרקדנים שלו להיות הם עצמם, יתכן מאוד שהדברים היו עובדים יפה. אלא שכהן כותב עבור הסרט תסריט דרמטי קונבנציונלי, שדורש מהרקדנים לשחק דמויות שהן אמנם קרובות להם, אבל עדיין דמויות. הם נדרשים לגרום לטקסט שיוצא להם מהפה להישמע אמין וגם לשכנע ברגשות אותם הם מביעים על המסך. את הדברים האלה, רקדניו של כהן אינם יודעים לעשות. כתוצאה מכך הסרט מרגיש בחלק גדול מהזמן כהופעה של חוג חובבים במתנ"ס, עם צילום יפה מהצפוי (של דני שניאור, "חתונה מאוחרת").
יתכן מאוד שקהל פחות תובעני יוכל עדיין ליהנות מהחביבות הבסיסית של הסיטואציות ושל האנשים החמודים שמופיעים בסרט, אבל קשה מאוד להתייחס ל"הורה 79" בסטנדרטים של קולנוע מקצועי. הסרט אינו מצליח אף לרגע להתגבש למציאות קולנועית אמינה, שאפשר להשתכנע בתקפות שלה. על כן, קשה מאוד לפתח הזדהות עם העלילה והדמויות, ובסופו של דבר הסרט מעורר ניכור ואי נוחות. היו בעבר לא מעט סרטים שידעו להשתמש בשחקנים לא מקצועיים באופן מפעים, כמו חלק גדול מסרטי הנאוריאליזם האיטלקי או לחילופין "עג'מי", אך "הורה 79" מדגים היטב את הסכנות שבבחירה הזאת. עכשיו רק נותר לקוות, שאלי כהן לא ירים ידיים ויביא לנו בקרוב סרט נוסף, שמשתווה לרמת הישגיו מהעבר.
האם תלכו לראות את "הורה 79'"? ספרו לנו בפייסבוק