השחקנית חנה מרון מתה אתמול (שישי) בגיל 90 בבית החולים איכילוב בתל אביב כשבני משפחתה לצידה. מרון נולדה בשנת 1923 לאב פולני ואם ממוצא הונגרי שהשתקעו בגרמניה בגיל צעיר. בגיל ארבע הופיעה על הבמה לראשונה בהצגה המבוססת על הספר "פצפונת ואנטון". לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, עלתה יחד עם משפחתה לארץ ישראל.
הקריירה המפוארת של מרון שזורה בכל אבן דרך תרבותית בישראל: החל מהצגות בתיאטרון דרך סרטים בקולנוע וכלה בתפקידי משחק בטלוויזיה. בין הצגות התיאטרון בהן השתתפה ניתן למנות את "הוא הלך בשדות", "פונדק הרוחות", "כטוב בעיניכם", "פיגמליון", "הלילה השנים-עשר" ו"כולם היו בניי". בשנת 1973 קיבלה מרון את פרס ישראל לתיאטרון. בקולנוע כיכבה מרון בסרטים "העיט", "כביש ללא מוצא" ו"דודה קלרה".
בשנת 1983 נכנסה מרון גם לפנתיאון השחקניות האהובות בטלוויזיה כשכיכבה לצד יהורם גאון בסיטקום "קרובים קרובים". מרון גילמה את דודתו של גאון ודמותה הפכה לקאלט במהרה בזכות קריאתה "פתוח" ושיחותיה עם עציציה האהובים. בשנת 2000 נמנתה על מייסדי תיאטרון אנסמבל בהרצליה ואף כתבה וביימה מספר הצגות. בשנת 2011 הוגדרה כשיאנית גינס על קריירת התיאטרון הארוכה ביותר, 83 שנים.
בשנת 1970 טסה מרון ללונדון לאודישן להצגה "כנר על הגג" ובדרכה נפצעה קשה בהתקפת מחבלים על מטוס "אל על" במינכן. רגלה השמאלית נכרתה והיא נאלצה לעבור טיפולים וניתוחים רבים. מרון נישאה שלוש פעמים: לשחקן יוסי ידין, לאדריכל יצחק ישר ולאדריכל יעקב רכטר, עד למותו ב-2001. לזוג שלושה ילדים משותפים: האדריכל אמנון רכטר, חוקרת המתמטיקה של קנט ד"ר עפרה רכטר והשחקנית דפנה רכטר.
רבקה מיכאלי היתה בין אלה שנפרדו ממרון: "הנחיתי את המחווה שערכו לה בתיאטרון הקאמרי, לפני כמה חודשים. היא הקדישה שיר לאמא שלה. לצערי הגדול לא הספקתי לבקר אותה מהרגע ששמעתי שהיא חולה. פגשתי את הבן שלה, לא לפני הרבה זמן, והוא נתן לי את הטלפון שלה כדי לקבוע ביקור, אבל לא הספקתי. במזל זכיתי להיות איתה באורזי מזוודות. הקהל קיבל אותה ללא מילים. היא חצתה את הבמה, והריעו לה. אהבו אותה כל כך. היא היתה נדירה, כשאומרים לי גדלתי עלייך, אני אומרת שגדלתי על חנה מרון. היא היתה מרתקת, מצחיקה ומשכילה. היא רצתה לעבוד עוד ויותר", אמרה מיכאלי לוואלה! תרבות.
אפרים סידון, שכתב עם ב. מיכאל את הסדרה "קרובים קרובים" אמר לוואלה! תרבות: "לפני 30 שנה חנה מרון היתה בשיאה, הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי. לשבץ את האשה הכי חשובה בתיאטרון הישראלי בסדרה קומית של צעירים - ב. מיכאל ואני היינו אז בני 30 - זה כמו שאובמה יבוא לעשות לי בייביסיטר. אני ממש גדלתי עליה. בתור ילד בן 5-6 הלכתי להצגות שלה, ופתאום היא מדקלמת טקסטים שלה. היה המון כיף ומצד שני חרדת קודש. הגברת הראשונה התגלתה כאשה מאוד חביבה. היתה זכות גדולה לעבוד איתה. בתכנית האיחוד של 'קרובים קרובים' ב2005 היא היתה כבר בת 80 ומשהו, ובחזרות היא התקשתה לזכור את הטקסט. מכיוון ש'קרובים קרובים' מצולמת מול קהל אי אפשר לעצור באמצע, זה כמו הצגה. אז הצמידו לה אוזניה המחוברת ללחשן שיושב עם הטקסט. ואז מתחילה ההקלטה לפני קהל, והבנאדם הזה לא שוכח מלה. כל זמן שהיו חזרות היא הרשתה לעצמה לשכוח, אבל ברגע שהיא ראתה קהל יושב, היא לא שכחה דבר. היא עשתה את זה כמו שחקנית בת 25".
"היא היתה מרתקת ומשכילה": אנשי במה ופוליטיקאים נפרדים מחנה מרון
חנה מרון בגיל 85: "אני שחקנית. איזה מקצוע מוזר"