ג'ון (דונאל גליסון) רוצה להיות כוכב. הוא יודע לנגן בקלידים, הוא אפילו שר כשצריך. הבעיה היחידה שלו היא שאין לו כשרון, כריזמה או יכולת לכתוב שיר ששווה משהו. ג'ון מצטרף, כמעט במקרה, אל להקה שאת הסגנון המוזיקלי שלה קשה להגדיר ואת שמה בלתי אפשרי לבטא, ופוגש את מנהיג הלהקה, פרנק.
פרנק הוא הדבר האמיתי: כישרון ענק, מוזר להפליא, מנהיג, אמן, שיכול לקבל השראה מכל דבר ולעורר השראה בכל אחד. הוא יכול להיות סופרסטאר אם רק יתנו לו הזדמנות. פרנק גם חובש על ראשו, כל הזמן בלי יוצא מהכלל, מסיכת-ענק שמסתירה את פניו האמיתיות מכל העולם. פרנק הוא כל מה שג'ון היה רוצה להיות, חוץ מהמסכה, אולי. העסק עם המסכה באמת קצת ביזארי.
ג'ון הוא אאוטסיידר בלהקה, שמורכבת מחבורת תמהונים שנראים כאילו הם מתקשרים ביניהם בשפה שהוא לא מבין (ושניים מהם אכן דוברי צרפתית). אולי זוהי פארודיה מושלמת על אמני אוונגארד, אבל קשה לדעת לבטח אם לא גרתם בעצמכם בזמן האחרון בלוויית חבורה של מוזיקאים ניסיוניים בבקתה בלב היער. הלהקה מוזרה, והמוזיקה שלה מוזרה עוד יותר אבל משהו מעניין קורה כשאנחנו רואים את תהליך היצירה של המוזיקה הזאת. הרעש הביזארי הזה היה גורם לאדם הממוצע להחליף תחנה, אבל כשרואים את חברי להקת המה-שמם עובדים עליה, פתאום היא מרתקת, ואולי אפילו נעימה לאוזן. אתם עלולים אפילו לקנות את הפסקול.
את פרנק מגלם מייקל פאסבנדר. מותר להגיד את זה בכלל? הזהות של השחקן שמגלם את פרנק מופיעה בכל הפוסטרים, הטריילרים והתקצירים של הסרט, למרות שאולי בעצם היה עדיף לא לדעת את זה. המסתורין הגדול איך בעצם פרנק נראה, מתחת למסכה הזאת פחות אפקטיבי כשאנחנו יודעים שבעצם הוא נראה כמו מייקל פאסבנדר. בכל מקרה, פאסבנדר הוא שחקן מצוין, והיה יכול להיות נחמד לומר שהוא מגיש הופעה מדהימה כל כך שאפשר להרגיש כל נים בנפשו אפילו דרך המסכה האטומה אבל זה לא יהיה נכון. מה לעשות, מתברר שבכל זאת הבעות פנים הן עניין די נחוץ בשביל העסק הזה של משחק מול מצלמה, וקשה להסתדר בלעדיהן. גם לתאר את הבעות הפנים במילים (כפי שפרנק באמת עושה לאורך חלק מהסרט) זה לא מספיק.
הסרט מתחיל נהדר: הפתיחה, שבה אנחנו שומעים את המחשבות בראשו של הגיבור כשהוא מנסה לכתוב את שיר העשור הבא, היא מבריקה. הדמויות המשונות של חברי הלהקה מבטיחות. אבל בהמשך הסרט מאבד את הקצב, החללים בין רגע משעשע אחד לאחר מתרחבים יותר ויותר, הוא סובל מתקופות ארוכות של דכדוך, ובמקום לעלות שוב לקרשנדו בסיום, רק שוקע עוד יותר - עד שהוא כמעט ושוכח שהוא היה פעם קומדיה. המערכה האחרונה כולה מלנכולית יותר מאשר הומוריסטית, וכוללת כמה רגעים מלודרמטיים צפויים למדי. מסרט שמבטיח כל כך הרבה מוזרות משעשעת אפשר היה לצפות להיות מפתיע יותר. הדמויות שאינן ג'ון או פרנק לא מקבלות מספיק תשומת לב, בעיקר קלרה (מגי ג'ילנהול), סגניתו הזועמת והרושפת של פרנק בלהקה. היא מסקרנת בתחילת הסרט ועדיין מסקרנת בסופו, אבל אם היא באמת מסתירה משהו מורכב מתחת לכל התיעוב הלוהב הזה, הסרט לא טורח להסביר במה מדובר.
בדיוק כמו פרנק, גם "פרנק" הוא בעייתי, בעל הרבה חסרונות, קצת חסר כיוון, וקצת מתלהב מדי מהמוזרות של עצמו. אבל בסך הכל הוא ברנש, וסרט, בהחלט חביב.
"דאבל טייק": ריקי בליך ויובל מנדלסון מדברים על "פרנק"
האם תלכו לסרט "פרנק"? ספרו לנו בפייסבוק