בשנת 1982, וודי אלן ביים את הסרט "קומדיה סקסית של ליל קיץ". לא אחד מסרטיו הטובים או החשובים ביותר, אבל הוא ראוי לציון מבחינה אחת: הוא מהווה את תחילתו של אחד הרצפים הארוכים ביותר בתולדות הקולנוע. מאז הסרט ההוא ועד היום, כל שנה אבל כל שנה, ברצף, בלי שום הפסקה, כבר 32 שנים והיד נטויה - יוצא סרט חדש שוודי אלן כתב וביים. עצם ההתמדה היא הישג שלא יאומן: לבמאים אחרים לוקח ארבע-חמש-תשע שנים למצוא מה להגיד, לנסח את עצמם, לכתוב תסריט, להפיק, לביים ולערוך סרט, אבל אלן מייצר סרטים כמו מכונה.
העניין הוא שלפעמים זה מורגש שהסרטים האלה נוצרו על ידי מכונה. אלן הוא לא חסר כישרון ולא "איבד את זה": לא משנה כמה פעמים מספידים אותו, בכל פעם מחדש הוא מפתיע. רק בשנה שעברה לפני תשעה חודשים, ליתר דיוק יצא "יסמין הכחולה", סרט ראוי שזיכה את קייט בלאנשט באוסקר מוצדק. אבל בין הסרטים האלה הסרטים הרציניים, נקרא להם אלן עושה גם הרבה סרטים שתפקידם היחיד, נדמה, הוא לא לשבור את הרצף. הוא התחייב לסרט בכל שנה והוא יעשה סרט בכל שנה, ולא משנה אם אין לו כוח, חשק או משהו חדש לומר.
"קסם לאור הירח" הוא בלי ספק אחד מאותם סרטי ביניים. זה סרט שנעשה בעצלנות. התסריט שלו נראה כמו דבר שמישהו (מוכשר) כתב במהלך סוף שבוע, הוא מצולם ללא כל השראה ומשוחק באדישות.
ההתחלה דווקא די מבטיחה: קולין פירת' מגלם את וויין לינג סו, קוסם מהמזרח הקסום המבדר את תושבי אירופה בהעלמת פילים וניסור נשים לשניים. כשהוא מוריד את השפם המלאכותי, הקרחת והקימונו, הוא בעצם סטנלי, קוסם במה המתמחה בהפרכת והשפלת ידעונים, אסטרולוגים, מתקשרים עם רוחות ושאר מיני אורי-גלרים ואורן-זריפים. חבר מזעיק אותו אל משפחה עשירה בדרום צרפת, שנמצאת תחת השפעתה של צעירה חיננית להפליא (אמה סטון) שטוענת כמקובל שהיא יכולה לראות את העתיד ולדבר עם המתים. סטנלי הלא-יפני, שיודע שלכל דבר יש הסבר רציונלי, מגיע לשם כדי להראות לכולם שמדובר ברמאית, ומגלה שגם הוא לא מצליח להסביר אותה. אולי פשוט יש לה את זה. כמו כן, אהבה היא נעלה יותר מכל היגיון, או משהו כזה.
הסיפור הזה, מתחילתו ועד סופו המובן מאליו, היה יכול למלא בקלות סרט של כרבע שעה. וודי אלן מושך אותו על פני 91 דקות סרט לא ארוך, ועדיין נראה מתוח ומרוח באופן לא טבעי. כך למשל סצנות של דיאלוגים נמשכות הרבה מעבר לנחוץ. הסרט עשוי באופן כל כך חסר השראה שהוא היה יכול להיות תסכית המלווה בגלויות נוף: רוב הזמן המצלמה נחה לה על משכבה בעוד השחקנים מדקלמים, ויותר מדי פעמים הסרט מספר לנו דברים גם אירועים משמעותיים - במקום להראות אותם. סימן ההיכר המובהק ביותר של העצלנות האלנית היא הפסקול: כרגיל אין לסרט פסקול מקורי, רק קטעי ג'אז שמשובצים שוב ושוב ברקע, כאילו בלי קשר למצב הרוח, לסצנה או למצב הבטחוני.
כשהבמאי/תסריטאי מגיע רק כדי להחתים כרטיס, אין פלא שהשחקנים עושים אותו הדבר. לקולין פירת', הכל כך חביב בדרך כלל, לא ברור מה הוא עושה כאן. ההופעה שלו תמוהה לגמרי. האם הוא ציני? האם הוא באמת מתאהב או באמת משתכנע או שהוא פשוט עושה את עצמו? האם הוא מתכוון ברצינות לשורות המגוחכות שלו? קשה לדעת, או אפילו למצוא חיבה כלשהי לאיש המעצבן שהוא מגלם, מתחת להופעה המוזרה וחסרת האופי שלו. לפחות על דבר אחד אפשר לסמוך: אמה סטון מקסימה כאן כתמיד אם לא יותר. היא מצילה את הסרט כולו.
מעריצי וודי אלן בעלי כרטיס המנוי השנתי לא יתלוננו גם הפעם. "קסם לאור ירח" (אפילו השם גנרי וחסר כל השראה) הוא לא סרט שמכאיב לראות, אלא סרט סתמי ועצלני. זה סרט מהסוג שוודי אלן יכול לביים מתוך שינה, ולא מן הנמנע שזה בדיוק מה שהוא עשה. ייתכן שבמאי ער היה מונע מקולין פירת' להביך את עצמו כל כך. באמת היה נורא כל כך אילו אלן היה לוקח שנה הפסקה כדי לחשוב טוב יותר על הסרט הבא שלו? אם "קסם לאור ירח" לא היה יוצא לאקרנים, מי בעצם היה שם לב?
ומה אתם חשבתם על "קסם לאור ירח"? ספרו לנו בפייסבוק