בתחילת שנות השמונים פרץ גל של במאים צרפתיים, שהביאו לקולנוע הלאומי קול פעלתני, חדש ומסוגנן. רובם דעכו או נעלמו בסוף העשור, אבל אחד מהם המשיך לפרוח לוק בסון. לא רק שהוא שיגשג כבמאי והיה חתום על להיטים פולחניים בסדר הגודל של "ניקיטה", "ליאון" ו"האלמנט החמישי", אלא שהוא גם נכנס בראש מורם לתחום ההפקה.
וכך, מיוצר צעיר ומתחיל השתדרג בסון למעמד של תמנון רב זרועות. נוסף לסרטים שלו עצמו, הוא גם מפיק בשרשרת, והיה חתום על כמה מלהיטי האקשן הגדולים של השנים האחרונות בצרפת ובעולם כולו למשל סדרת "חטופה". הצלחותיו הכלכליות איפשרו לו גם להרים מיזם חסר תקדים ולהקים בפרברי פריז אולפן ענק עם מתחם צילומים בסדר גודל הוליוודי. נוסף לכל זה, ברוח הימים, הוא החל לאחרונה גם לייצר תוכן למסך הקטן, ומובן שגם את זה עשה בהצלחה גדולה.
בקיצור, בסון הגיע כבר מזמן למעמד שמאפשר לו לעשות כל מה שהוא רק רוצה, וכיוון שמדובר מלכתחילה בטיפוס לא צנוע במיוחד, הקולנוען הצרפתי מעולם לא היסס להשתמש בפריבילגיה זו. עתה, היומרה שלו מגיעה לשיאה ב"לוסי", מותחן הפעולה/מד"ב החדש פרי עטו, שעלה בישראל בסוף השבוע האחרון לאחר שכבר ריסק את הקופות במולדתו של הבמאי וכן בארצות הברית.
באופן מוצהר, הבמאי מנסה ליישר קו עם יצירות פילוסופיות ומהורהרות כמו "אודיסיאה בחלל" ו"עץ החיים", אך עושה זאת בכלים האופייניים לו כלומר, אקשן צעקני ותסריט פשטני. השילוב הזה יוצר מפלצת השוות ערך לכך שצרפת היתה שולחת לאירוויזיון גירסת יורו-דאנס טראשית ל"רקוויאם" של מוצרט. זה מטופש, מן הסתם, אבל גם מרתק.
החגיגה הכה יומרנית הזו מתחילה דווקא בנקודת מוצא פשוטה במיוחד, בטח ביחס להפקות הוליוודיות בימינו: "לוסי" נמשך קצת פחות משעה וחצי ויש בו למעשה רק דמות מרכזית אחת הצעירה שהוא נקרא בשמה, בגילומה המזהיר של סקרלט ג'והנסון. החשד כי מדובר במותחן פעולה סטנדרטי מתגבר כשאנו מגלים שהכוכבת הבלונדינית מגלמת סטודנטית אמריקאית תמימה, שגנגסטרים כופים עליה במהלך שהותה בטיוואן לשמש להם בלדר סמים.
אלא שאז, מתברר כי הסם המדובר אינו קוקאין או כל אבקה אחרת שראינו כבר אלף פעם בסרטי פעולה פחות נועזים, אלא חומר שמאפשר לאדם למקסם את הניצול של יכולותיו המוחיות. כתוצאה מרצף אירועים מקרי, נוסחת הקסמים חודרת לגופה של הגיבורה בכמות מופרזת ובאופן לא זהיר. וכך הצעירה הארצית הופכת בן-רגע לפנומן, שמסוגל ללמוד שפות תוך שנייה, לקרוא מחשבות וכיוצא בכך, ומכאן והלאה כדור השלג רק הולך ומתגלגל: ככל שנוקפות הדקות, מתגברת ההשפעה הכימיקלית, גדלים אחוזי הניצול של המוח ומתעצם כוחה של לוסי.
העלילה הזו מבוססת על ההנחה שבמציאות, האדם משתמש אך ורק בעשרה אחוזים מן המוח שלו. היינו אולי רוצים להאמין שזה נכון, כדי שנוכל להמשיך לקוות שיום אחד תתגלה תרופת פלא שתאפשר לנו להפוך פתאום לחכמים יותר, אבל מה לעשות שהמיתוס הזה הופרך מזמן, ובאותה מידה בסון גם היה יכול לבנות סרט שלם על הסברה שהעולם מרובע. למרות זאת, הקולנוען מגדיל עשות ומגבה את הנחת היסוד השגויה בדמותו של אקדמאי מהולל (מורגן פרימן), שמדי פעם צץ ב"לוסי" בנפרד מהעלילה כדי לאשש את הנתונים עליהם נסמך המותחן.
דמות זו אינה התוספת הנלווית היחידה לעלילה. נוסף לכך, מבזיקים בו מדי פעם דימויים של שחר האנושות, שלא צריך להיות עכבר קולנוע כדי להבחין מיידית שבסון העתיק אותם מן הפתיחה המפורסמת של "אודיסיאה בחלל". אלה מלווים את התהליך שעוברת הגיבורה: ככל שלוסי מתקרבת יותר למיצוי המקסימלי של מוחה, כך היא גם עושה צעד נוסף לעבר גילוי סוד הבריאה ומשמעות הקיום.
אפשר להשתמש במילים מצוחצחות יותר ולומר שהבמאי הצרפתי לא "העתיק" מקובריק, אלא "שאב השראה ממנו" או "הצדיע לו", אבל זה לא משנה היומרה נותרת בעיניה, ונשארת חסרת כיסוי. ככה זה: כשאתה יוצא לדרך עם תיאוריה שאינה אלא קשקוש בלבוש, ברור שכל מה שיבוא אחר כך יהיה גם כן חינטרוש.
השבוע צפיתי ב"Coherence", סרט מד"ב טרי גם כן אך דל תקציב בהרבה, שלא פחד להתמודד עם אתגרים מדעיים אמיתיים בסדר הגודל של אירוע טונגוסקה והחתול של שרדינגר, והעלה מהן שלל תהיות רלוונטיות לגבי הקיום שלנו. "לוסי", לעומת זאת, מתעצל, וכמו מנתח בכיר שמנסה לפתור מקרה חירום רפואי בעזרת תרופות סבתא, בונה הרים וגבעות על כרעי תרנגולות.
לא פלא אם כך, כי המגדל שבסון בנה באוויר ממהר להתפרק. גם קולנוע מסחרי עכשווי יכול לעורר דיונים מדעיים ופילוסופיים עשירים, כפי שהוכיחו "מטריקס", "התחלה" ורבים אחרים. אך "לוסי" רחוק מלהצטרף לרשימה זו, ולא רק שאינו מצליח לענות על תהיות באשר לפשר החיים, אלא שגם לא כל כך ברור אפילו מה הוא מנסה לשאול בנוגע אליהם. מסרט שמתיימר להיות "אודיסיאה בחלל: 2014" אפשר היה לצפות שימשיך להפנט אותנו גם לאחר הצפייה, אך הוא נשכח מהזיכרון מיד לאחריה.
עם זאת, במהלך הצפייה עצמה, חייבים להודות כי "לוסי" מספק חוויה מהנה, סוחפת ואפילו מחשמלת. בסון אינו היורש של קובריק וככל הנראה כבר לא יזכה בפרס נובל למדעים, אבל הוא מבין את האמנות שלו יותר מרוב הבמאים שפועלים היום, ומניע את העלילה בקצב קולנועי מושלם, בלי כל חריקות. אין בסרט ולו גרם אחד של שומן מיותר, והוא לא משעמם לרגע. גם מי שיישב ויצחק עליו, יעשה זאת כשעיניו דבוקות למסך. זה לא בידור אינטליגנטי, אבל זה בידור.
כל זאת, אף שבסון לכאורה קשר שלשלאות לרגליו. הרי כיוון שהגיבורה מסוגלת לתמרן את העולם בכוח המחשבה בלבד, היא לא זקוקה לכוח הזרוע וגם אף פעם לא פוגשת יריב שווה משקל. על פניו, זה אמור היה להוציא את העוקץ מהסרט, ולכתוש ממנו כל ממד של מתח ושל אקשן.
אך אף שאמנם אין בו דו-קרבות שקולים של יריות ופיצוצים, לבמאי יש מספיק דמיון כדי למצוא שלל מצבים אחרים להעמיד בהם את הגיבורה, ובניגוד לנטייה הארכנית של הקולנוע בימינו, הוא דוחס אותם למסגרת של 89 דקות בלבד, וכך יוצר תחושה של אינטנסיביות ואנרגטיות. יותר מכל, "לוסי" הוא פרסומת לעידוד קיצור אורך הסרטים.
בסון הצטיין כאן גם בעבודת הליהוק. מי שבעבר גילה לעולם את אן פריו ב"ניקיטה" ואת נטלי פורטמן ב"ליאון" שוב הבריק, ובחר לתפקיד הראשי את השם המושלם מבחינתו ג'והנסון. זו הפעם השלישית השנה, לאחר "היא" ו"מתחת לעור", שהכוכבת מגלמת דמות מורמת מעם, וכאן היא ממצבת סופית את הסטטוס שלה כשחקנית מכוכב אחר בת אנוש שמסוגלת להעניק לצופים את האשליה כי היא מתנהלת בספרה אחרת, מה שכמובן מגביר את היכולת של "לוסי" להפנט את הקהל.
לאור הדלילות השכלית של הסרט, כוחה של ההיפנוזה הזו פג מיד כשעולה האור באולם, ואז עולות השאלות. כיוון שאין מה להרהר באשר לתוכן של "לוסי" עצמו, הקושיות מתעוררות בעיקר ביחס לבסון:
אם הקולנוען כל כך מצליח אמנותית וכלכלית ביצירת להיטי אקשן משעשעים ופשוטים, למה בוער לו להביך את עצמו בהיתלות על אילנות גבוהים ובניסיון לחקור את משמעות הקיום? האם עשה זאת באמונה שלמה שיש ביכולת להאיר את עיני הקהל הרחב, או שמא הוא מודע יותר מכולנו לגודל הבלוף? הייתכן שהבמאי הצרפתי יושב כעת בארמונו, סופר את השטרות בשעה שהוא קורא כיצד גולשים ב-IMDB מנסים למצוא משמעויות מרחיקות לכת בלהיט שלו, ומתפקע בצחוק רועם? אם בעקבות הצלחת "לוסי" יהיה לו פרק המשך, אפשר לקוות שהסרט הבא יעניק לנו הצצה לשאלה המדעית המרתקת באמת מה מתרחש במוח של לוק בסון.