באחד מאותם אוספים של סיפורי אימה באורך של משפט אחד שאפשר למצוא באינטרנט, יש סיפור אפקטיבי במיוחד באורך של שש מילים: "הרגע ראיתי את ההשתקפות שלי ממצמצת".
אחד הכללים החשובים ביותר להישרדות בסרטי אימה (לצד לעולם לא להגיד "בואו נתפצל") הוא זה: תתרחקו ממראות. מראות הן סימן רע. אם אתם מוצאים את עצמכם מתבוננים במראת חדר אמבטיה בסרט אימה, תמיד, אבל תמיד יקפוץ משהו עליכם מתוך המראה, או אל תוך המראה, או מאחורי המראה, או מאחורי דלת ארון האמבטיה בדיוק כשתסגרו אותה, או הכי גרוע זאת ההשתקפות שלכם שלא תתנהג כמו שצריך, ובמקום זה תתחיל למצמץ או לדבר או לחייך אליכם באופן קריפי.
מראות זה רע. רע. הפחדות שקשורות במראות הן כזאת קלישאה של סרטי אימה, שעצם הופעתה של מראה בסרט כזה היא כבר בבחינת כרטיס צהוב. ואם מראת אמבטיה פשוטה היא דבר מאיים, על אחת כמה וכמה אסור להתקרב למראה גותית בת מאות שנים עם מסגרת מגולפת בפיתוחים מעונים וצורה שמסיבה בלתי ברורה נראית בדיוק כמו השער לגיהנום.
אבל כל זה נכון, בעצם, לגבי ז'אנר האימה כולו. יותר מכל ז'אנר אחר, הסוגה הזאת משתמשת בקלישאות, מבנים ומוסכמות שכבר נוסו שוב ושוב ושוב; ובכל זאת, מה שחשוב זה לא מה שקופץ עליכם מפינה אפלה, אלא איך. ולראייה: "השער" (במקור "אוקולוס", ובפסטיבל אוטופיה אותו סרט מוקרן תחת השם "צוהר") הוא סרט שכל כולו סובב סביב מראה מרושעת, אותו רהיט עלילתי כל כך משומש ולא רק שהוא לא קלישאתי ועייף, אלא שמדובר באחד מסרטי האימה המוצלחים של השנה.
החלטה טובה ראשונה של הסרט היא לדלג על כל הפתיחה המקובלת של סרטים מסוג זה, ולקפוץ כמעט מיד אל מה שבדרך כלל מגיע רק במערכה האחרונה הקרב הסופי נגד השד, הרוח, או המה שזה לא יהיה. קיילי (קארן גילן) וטים (ברנדון תווייטס) היו ילדים בלילה שבו שני הוריהם נרצחו. עכשיו, עשר שנים אחר כך, טים משתחרר מהמוסד לעבריינים צעירים וקיילי גוררת אותו מיד לקרב נגד מה שלטענתה הוא האחראי האמיתי למות ההורים: המראה.
לקיילי היה הרבה זמן להתכונן לקרב. היא עשתה תחקיר. היא הכינה כלי נשק. היא הכינה מראש שיטות מתוחכמות להביס את המראה והיא יוצאת למשימה חדורת רוח קרב ודבקות במשימה. טים, מצידו, לא לגמרי בטוח שמה שגרם למות הוריו באמת היה מראה מרושעת ולא סתם התקף פסיכוטי. רוב הסרט מתרחש בליל אותו קרב; את ההיסטוריה, מה בעצם קרה לפני עשר שנים, אנחנו מקבלים במנות קצובות, בפלאשבקים בין הסצנות שמתרחשות בהווה.
שתי הגרסאות של קיילי המבוגרת (קארן גילן) והילדה (אנליז באסו) מצוינות שתיהן, כשהן נודדות על הקו בין פחד טהור לנחישות חסרת פשרות. ולחובבי המד"ב הטלוויזיוני הסרט לא מסתפק בגיבורת "דוקטור הו" אלא מציע גם בונוס נוסף בדמות קייטי סאקהוף ("בטלסטאר גלקטיקה") בתפקיד האמא. האח הצעיר משכנע פחות: ייתכן שברנדון תווייטס הוא כוכב עולה, זה כבר הסרט השני בכיכובו שמגיע אלינו בתוך חודשיים, אחרי "המעניק", אבל באף אחד משניהם הוא לא הראה שום דבר שמצדיק את המעמד הזה.
אבל כמובן, הכוכבת האמיתית היא המראה הרדופה, רהיט שאף אחד לא באמת היה רוצה בסלון. כאן מגיע לידי ביטוי הכישרון של הבמאי (האלמוני) מייק פלנגן, שבונה סצנות אימה ומיינדפאק במומחיות של מאסטר ותיק. בעזרת המצלמה של פלנגן, ומה שהיא מראה ולא מראה, הראי הארור הזה הופך לאחת היישויות המפלצתיות ביותר שנראו על המסך מאז חניבעל לקטר. הוא יודע לא רק להבהיל, אלא גם ובעיקר למתוח אתכם עד לקצה. הדיסאוריינטציה והבילבול בין מה שאמיתי ולא אמיתי ובין העבר להווה עולה קצת על גדותיה לקראת סוף הסרט, שהופך למבולבל טיפה יותר מדי וגורם לכך שאקורד הסיום הוא בעל קצת פחות עוצמה משהיתה יכולה להיות לו אבל זה נסלח.
בעיה נוספת, אם אפשר לקרוא לה בעיה, עם סוף הסרט היא שהוא משאיר פתח לסרטי המשך, ולכן סביר מאוד שבשנים הקרובות נראה סרטים מספר 2, 3, 4 וספינאוף ל"השער", שאיכותם, כרגיל, תלך ותידרדר עם הזמן ותכתים את שמו של השם המקורי. עזבו את זה. אנחנו לא צריכים המשכים. "השער" לבדו הוא אולי לא יצירת מופת, אבל הוא סרט אימה כמו שאימה צריכה להיות. חכם, חזק וגורם גם לצופה הרציונלי ביותר להציץ הצידה לעבר המראה בסלון מדי פעם, רק כדי לוודא שהיא לא עושה שטויות.