Christopher Owens - Never Wanna See That Look Again / I Just Cant Live Without You / Stephan
לקח לי כמה ימים להתאושש ממה שזכה לשם התואר "האלבום החדש של ג'וליאן קזבלנקס" והתגלה כזוועתון קקופוני שנדמה שבעיקר מנסה להרגיז. אין שם אפילו שיר אחד באמת ראוי, רק כמה שניות שמגיחות מדי פעם ומזכירות מה הבחור באמת יודע לעשות אם הוא בעניין. בקיצור, נקסט. מי שעוזר מעט ללקק את הפצעים הוא כריסטופר אוונס, לשעבר חצי מהצמד הנהדר גירלז. למרות שהוא בבסיסו איש מעט יותר מג'ונן מקזבלנקס, ושרד ילדות בכת בשם "ילדי האלוהים" - שגם לא האמינה ברפואה מודרנית וגם דרשה מהילדים לקרוא לאמא ואבא "דוד" ו"דודה" - אוונס מצליח באלבום הסולו השני שלו למצוא איזושהי גאולה. לא סתם קוראים לו "ברית חדשה" - למרות שאוונס מדבר כאן על ברית חדשה חילונית, עם אלוהים הוא סיים את הסיפור כבר מזמן.
יודעים קוראי הבלוג שמאד אהבתי את גירלז, ובעיקר את אלבומם "Father, Son, Holy Ghost" מ-2011, שהיה האחרון שלהם לפני שנפרדו, ושהתאכזבתי מניסיון הסולו הראשון שלו, "Lysandre", שיצא בשנה שעברה. "A New Testament" הוא סיפור אחר. אוונס הוא כאמור לא הטיפוס הכי עליז בעולם, אבל נדמה שמשהו אצלו נפתח, המלנכוליה הטקסטואלית שלו מקבלת כאן מילוי של צבעים בהירים יותר, והיא עטופה בקאנטרי ובגוספל, עם טוויסט פופי. כשהוא שר על אחיו סטיבן, שמת בגיל שנתיים וחצי, לפני שאוונס נולד, כי בכת אסור היה לקבל טיפול רפואי - ועל לגדול בלי אבא כשכל מה אתה רוצה זו אהבה של אבא - קשה שלא להיעצב, אבל הגוספל - כמו גוספל - מרים אותך. אם ממש מתעקשים אפשר לעצום את העיניים ולדמיין אליוט סמית' על אם.די.אם.איי, וכמובן השם ספיריצ'ואלייזד קופץ לראש לא פעם במהלך ההאזנה. יש משהו מרענן באלבום טוב שיוצא ב-2014 ולא נשען מוזיקלית על האייטיז או הניינטיז, אלא על משהו הרבה יותר בסיסי וקלאסי.
"A New Testament", שהעביר אותי מתשע"ד לתשע"ה, הוא אלבום קצת מוזר: מצד אחד הוא לא מותיר בך סימנים משמעותיים, מצד שני הוא כן נשאר איתך, ואתה מוצא את עצמך חוזר אליו שוב. בדיוק כמו עם אוונס, בחור מוכשר ולא שגרתי, שאתה תמיד שמח לחזור אליו שוב.
Ryan Adams - Jacksonville
איש השעה הוא עדיין ריאן אדאמס, ואני מקווה שהתארגנתם כבר על האלבום החדש והמצוין שלו. אדאמס חזר בהילוך עשירי, ולצד האלבום הזה, ואלבום הPאנק "1984", הוא הוציא עכשיו גם אי.פי בן שלושה שירים, בכיוון יותר קאנטרי פוגש את בק המחודש. הנה הוא על שלושת שיריו היפים: "Jacksonville", "I Keep Running", "Walkedypants".
ועוד קצת אדאמס, הפעם בקאבר לשיר המושלם של גלן דאנציג, "Mother". בהופעת אורח על הגיטרה: ג'וני דפ.
Beck - Wah-Wah
ואם כבר בק, הנה הוא בקאבר לקלאסיקה של ג'ורג' הריסון, במסגרת שבוע המחווה לשנות הסולו של החיפושית לשעבר אצל קונאן אובריאן. השיר הופיע במקור באלבום המשולש של הריסון מ-1970, "All Things Must Pass".
The Cure - Hello Goodbye
ואם כבר ביטלס, ואם כבר מחוות, אז גם לפול מקרטני מגיע, וגם הקיור מתגייסים. כל היופי הזה - שכולל את בנו של פול, ג'יימס, על הקלידים, לקוח מתוך פרויקט ענק בשם " The Art of Paul McCartney", שייצא בנובמבר ושבמסגרתו השמות הגדולים ביותר בעולם המוזיקה מבצעים את השירים של מקרטני. הנה השיר, ואחריו הטריילר.
Young Statues - Run the River Dry
סינגל ראשון מאד מוצלח מתוך האלבום השני של הרביעייה מפילדלפיה, "The Flatlands Are Your Friend" שייצא באוקטובר. סנונית ראשונה של מוזיקה באווירת סתיו מבורכת.
Hookworms - On Leaving
שיר חדש ושווה מתוך האלבום השני של הלהקה מלידס, "The Hum" שמו, שייצא בנובמבר. מזכיר קצת את המיוזיק ז"ל, מעורבב בפסיכדליה נאה. שש דקות של כיף.
Native America Naturally Lazy
סצינת הרוקנרול של ניו אורלינס נמצאת בעיצומה של התעוררות, והנה דוגמית מאת הרביעיה הצעירה נייטיב אמריקה עם הקטע הרגוע, שלא לומר הסטלני, הזה. מתוך אלבום בשם "Grown Up Wrong" שייצא בנובמבר.
Mark Lanegan Band Harvest Home
גם מרק לאנגן הוא כידוע אחד מהאנשים החרוצים בתעשיית המוזיקה, ואחרי אלבום הקאברים "Imitations" מהשנה שעברה הוא חוזר החודש עם אלבום חדש בשם "Phantom Radio". הלאנגן אותו לאנגן, אפלולי עם נגיעות אלקטרוניות, והשיר הזה, הסינגל השני מהאלבום, נותן תקווה שלאנגן יצטרף כמעט ברגע האחרון למירוץ הלא פשוט של אלבומי השנה.
Weezer - Lonely Girl
עד כה וויזר לא העיפו אותי עם השירים שהם שחררו מתוך אלבום הקאמבק שלהם,
"Everything Will Be Alright In The End", שייצא בשבוע הבא, והם שחררו לא מעט. סימן טוב זה לא. הקטע הבא קצת משנה את התמונה, כשריברס קואמו חוזר לאווירה ולסאונד של אלבומיה הגדולים של הלהקה. בקיצור, תשובות בקרוב.
Greylag - Yours to Shake
שיר מהמם של אחד מההרכבים המסקרנים של השנה, מתוך אלבום הבכורה שלהם שיוצא בשבוע הבא ונושא את שמם. הפיק אותו פיל אק, שחתום על יצירות של באנד אוף הורסס, השינז, בילט טו ספיל, מודסט מאוס ורבים אחרים, שמשחקים באותו מגרש שעליו עולה עכשיו השלישיה מפורטלנד. אני שומע את הקטע הזה בלופ.
פצצה מהעבר
גילוי נאות: אף פעם לא הייתי בטים סווייד. משהו בקול של ברט אנדרסון לא עבד בשבילי. לא חלקתי את ההתלהבות שבה העולם קיבל את הלונדונים עם צאת אלבום הבכורה שלהם ב-1993, למרות שלזכותם ייאמר שהם לא עיצבנו אותי כמו בלר. אבל הנקודה שבה דווקא כן מצאתי את עצמי מקשיב להם היתה כשהגיע אלבום מספר 2 של הלהקה, "Dog Man Star", בשבוע הבא לפני 20 שנים. אנדרסון היה כאן אפל יותר, היחסים עם ברנרד באטלר היו בסופם, והגם שהאלבום הזה לא זכה לראות אותה הצלחה מסחרית כמו קודמו, הוא כן קיבל אהבה מהביקורות ונחשב לאחד מהאלבומים הטובים של שנות התשעים. הנה שני פייבוריטים.