הבמאי נעם קפלן מיקם את סרט הבכורה שלו "מנפאואר" באזור נפיץ במיוחד: סביבת התחנה המרכזית בתל אביב, אזור המככב בחדשות בהקשרים של מסתננים, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה. "מנפאואר" רחוק מלהיות הסרט הישראלי הראשון שדן בסוגיה הסבוכה של העובדים הזרים בחברה הישראלית, סוגיה שקל להבין מדוע לאמנים בוער לעסוק בה ממש כפי שמובן מודע חלק גדול מן הציבור מעדיף להפנות כלפיה עורף: יש בנושא שילוב של יותר מדי כאב אנושי שמקורו בצדדים פוליטיים מנוגדים, אולם במהלך הצפייה מתגלה "מנפאואר" כיצירה מורכבת יותר ולא רק כסרט על עובדים זרים והגירה.
סרטו של קפלן מתאר את עולמם של ארבעה גברים שונים, שבעקבות גל של גירוש מהגרי עבודה גורלם נקשר זה בזה, מחייב אותם להגדיר את עצמם מחדש ולעתים מטיח אותם אחד כנגד האחר. זוהי בין היתר יצירה על משבר בגבריות נוכח כישלונות שונים בפרנסה, בניית תא משפחתי ושייכות למקום. במידה רבה מדובר בסרט על חיפוש אחר חום ובית, שתי מילים שיש להן מספר פירושים הבאים לידי ביטוי במהלך היצירה. "מנפאואר" לא מתחנף לקהל, אבל גם לא מקשה על הצופים בדימויים מורכבים או מעביר את המסר שלו בצורה בוטה הוא מתאר מצב כואב ולא מטיף לצד זה או אחר.
כותרת הסרט אמנם כוללת את המילה "אדם" באנגלית, אבל למעשה מפשיטה ממנה את הממד האנושי: האדם הופך למשאב, לפריט קטן בתוך כוח האנוש הגדול. כל גיבורי הסרט, ללא קשר למוצא שלהם או למקצוע בו הם עוסקים, מצויים בתחתית הסולם החברתי והכלכלי. גם במידה שיצטיינו בעבודתם ובתפקידים אחרים שהם ממלאים, הם פועלים בתחומים שהחברה לא מעריכה. הסרט עוסק בעובד ניקיון, נהג מונית שירות, שוטר וקופאי. הרבה אנשים רואים את הדמויות הללו, אך לרוב לא מפנים לעברם מבט. הדמויות נתפסות בחברה המקיפה אותם כאנשים קטנים, בעלי מקצועות לא זוהרים. הזהות הייחודית שלהם לא חשובה.
הבחירה במילה בשפה האנגלית לשם הסרט גם היא חלק מן האמירה: באזור הבינלאומי של התחנה המרכזית שולטת השפה הזו שאמנם כל הדמויות דוברות אותה, אך היא לא שפת האם של אף אחת מהן, אלא כזו של מנגנון כלשהו השולט בדמויות. לחלק מהן נדמה שהן בעמדת סמכות, אבל למעשה תמיד יש מישהו מעליהן. הצורך בשפה משותפת הוא בו זמנית הן אפשרות לתקשורת והן אמצעי דיכוי.
אבל הכותרת "מנפאואר" היא אמירה על הסרט גם באופן אחר כוחו טמון באנושיות שלו, באנושיות של כל דמות המופיעה בו. הסרט הרבה יותר הומני וצנוע מאשר פוליטי באופן ישיר, האמירה הפוליטית שלו באה לידי ביטוי בעיקר במבט לעבר אנשים, לעבר יחידים וקבוצות. מבט לעבר המקומות שלא זוכים להרבה מבטים ארוכים. גם דמויות המופיעות בסרט לרגעים ספורים בלבד, נראים כאנשים אמיתיים ולא כפונקציה לקידום הסיפור של הגיבורים.
הסרט, ששאב השראה מאירועים אמיתיים, כתוב בצורה מדודה מבחינת קצב ההתפתחות ונעזר בדיאלוגים מדויקים היוצרים אמינות. לאמינות הזו תורמת גם עבודת ליהוק מבריקה למכלול גדול של תפקידים ראשיים ומשניים, ודומה כי כל אחד מהם אויש על ידי שחקן (מקצועי או לא מקצועי) המתאים לתפקיד כמו כפפה ליד. המכלול האנושי המגוון הופך את היצירה לעשירה ומרגשת.
קפלן אינו הבמאי הישראלי הראשון שבוחר לגשת לסוגיות העובדים הזרים דרך מבנה נרטיבי המבוסס על ריבוי סיפורים ודמויות. הוא מתמקד בארבעה גיבורים שלכל אחד מהם סיפור משלו, ורק שניים מהם מגיעים לעימות זה מול זה. הגיבור הראשון הוא מאיר, שוטר מנוסה במחלקת ההגירה (יוסי מרשק). במקביל אליו אנו לומדים להכיר את במבה, מנקה ניגרי (פמפס שמעון אודי) שבנוסף לעבודתו בבתי משפחות מבוססות, מייצג את הפועלים בני ארצו במעין איגוד עובדים זרים, משמע מהווה עבורם סוג של מנהיג הקהילה. והקהילה שלו קרבה ליום חגה: צפייה במשחקי אליפות אפריקה בכדורגל. על השוטר מוטל לנסות לשכנע את מנהיגי הפועלים לחתום על עזיבה מרצון, אך בו זמנית המשכורת של מאיר לא מספיקה על מנת לקיים כלכלית את משפחתו. שני הגברים הללו מרוצים מהעבודה שלהם ומהבית שבנו בדרום תל אביב, אבל מבינים כי ייתכן ששינוי באורח חייהם הוא בלתי נמנע.
סיפור נוסף המקבל מקום לא פחות מרכזי בסרט נוגע לחיים, נהג מונית שירות מבוגר (שמוליק קלדרון). בנו של חיים עובד גם הוא במונית שירות, אבל הקים משפחה עם מהגרת עבודה מאסיה שמצדה אימצה אורח חיים יהודי, ויחד עמה ועם הנכד האהוב הם מקווים לבנות לעצמם חיים חדשים בקנדה. בכך נחשף הפן אחר של הגירת העבודה השארת המשפחה מאחור בחיפוש אחר חיים טובים יותר. חיים מנסה להפיק את המירב מן הימים האחרונים עם המשפחה שלו, אבל רואה כיצד הוא עומד להישאר לבדו לקראת הפרק האחרון בחייו.
הסיפור הרביעי מתמקד בפטריק (סאן אינטוסאפ), שנולד בארץ ושומר על כושר גופני גבוה לקראת השירות הצבאי. אולם מכיוון שהוא בן לפועלים פיליפיניים, הצבא אינו שש לגייסו. במקביל מערכת היחסים שלו עם נערה בת גילו שעובדת עמו בסניף של ארומה, יודעת עליות וירידות בין היתר עקב מוצאו. מבין כל קווי העלילה של הסרט, זהו היחידי שבו ניתן לחוש לעיתים בדידקטיות ובהעדפה של המסר החברתי על פני פיתוח הדמויות. רגעים שבהם התסריט מנסה בכוח להצביע על סיטואציות אירוניות המשקפות לא רק את המקרה הספציפי של פטריק. בכל זאת, גם בו ישנם כמה רגעים מוצלחים המתארים התנהגות אנושית בסיסית והוא משתלב היטב במבנה הסרט.
סיפורו של פטריק ממלא תפקיד חיוני בשבירת האיזון המדומה בין הדמויות השונות בסרט על פניו יש שני גיבורים ישראלים ושני גיבורים "זרים", אבל הסרט מאתגר כל הגדרה של ישראליות, זרות ושייכות. במבה נראה כחלק אינטגרלי מהסביבה בדרום תל אביב (והעובדה ששמו כשם חטיף נפוץ תורמת לעניין) וכאשר מאיר מגיע למרכז תל אביב הוא נראה כנטע זר לא פחות מכל מהגר. ההגדרות הפוליטיות עוברות בסרט טשטוש אחר טשטוש פטריק הוא הציוני הנלהב ביותר בסרט, אך כבן למהגרים הוא גם אויב הציונות, כפי שמגדיר זאת מפקדו של מאיר בראשית הסרט. אזכורים לשואה ולסכסוך היהודי-ערבי נראים כפרטי רקע זניחים במתכוון מול עולמם של הגברים העמלים שמרכז הסרט. אך כאמור, דומה כי כל הפוליטיקה מתבטלת לעומת המצוקות הקטנות של חיי היום יום.
כל הגיבורים שבסרט עובדים במשרות לא זוהרות אין לאף אחד מהם תלונה על אופי העבודה, הם מקווים שזה יעזור להם לתפקד בתא המשפחתי ובזוגיות שלהם. בכך הסרט מדגיש את משבר הגבריות בעידן המודרני, הן בגלל הגלובליזציה שהפכה את תופעת ההגירה לנפוצה יותר והן בגלל חוסר היכולת להתקדם במבנה החברתי בשיטה הקפיטליסטית. במקביל הסרט אמנם נותן לדמויות הנשיות פחות זמן מסך, אבל לא על חשבון של האמינות או מורכבות. אף אישה בסרט לא מתפקדת רק כעזר כנגדו של הגיבור, כולן מספקות תמיכה ברגעים מסוימים אך עומדות על שלהן ויוצרות תחושה כי גם הסיפור שלהן מכיל לא מעט הקרבה עצמית וכאב.
קפלן יצר סרט עשיר מאוד בדמויות ובנושאים טעונים, ולמרות שמדובר בסרט ראשון הוא מצליח לכל אורך היצירה לשמור על עניין ואכפתיות בגורלן של הדמויות. בדרך מחושבת היטב מעלה הסרט הרבה מאוד שאלות פוליטיות, אך מותיר לצופה את הפרשנות על אותן שאלות במקום להגיד במפורש מה הם הדברים הדורשים שינוי לשיטתו, מה שמותיר את הקהל עם חומר למחשבה ולא עם מניפסט פוליטי חד צדדי.
הסיפורים בסרט בנויים בצורה מדודה ואיטית אך הסרט אינו משעמם לרגע, הודות להקפדה על דיוק בפרטים, שילוב של הומור, שימוש נכון בארכיטקטורה של תל אביב ומיקום נכון של השיאים הרגשיים מבלי להיגרר לדביקות יתר. מדובר ביצירת ביכורים מרשימה ויש לקוות כי הנושא הטעון לא ימנע ממנה להגיע לקהל רחב. לא רק כי מדובר בסרט עם מסר פוליטי חשוב, אלא מפני שהוא מלא באהבה וחמלה לאדם באשר הוא אדם, ומפגין את האהבה הזו גם מבעד למציאות העגמומית המתוארת בו.
מה אתם חשבתם על "מנפאואר"? ספרו לנו בפייסבוק