תקשיבו רגע, כל הערפדיסטים שמסתובבים עם חולצות של טים אדוארד או פוסטרים של בראד פיט וצופים ב"דם אמיתי" או ב"באפי" בשביל הסקס-אפיל: ערפדים הם מפלצות, זה ברור? ערפד הוא מפלצת מרושעת ומפחידה שרוצה למצוץ לכם את הדם ולהרוג אתכם. כשבאישון ליל מופיע לכם ערפד בחדר, אתם אמורים לברוח, לא לשכב איתו.
כל זה לא נאמר, חלילה, בנימה גזענית נגד ערפדים (כמה מידידנו טובים ביותר הם ערפדים), אלא דווקא מתוך רצון לשמור על כבודם. הקולנוע והטלוויזיה כל כך התמלאו בערפדים מיוסרים, נאים, שרמנטיים, ובעיקר מאוד סקסיים, שכמעט נשכחה העובדה שהערפד היה במקור מפלצת. מפלצת סקסית, אולי המשיכה המינית תמיד היתה חלק מהרפרטואר אבל מפלצת צמאת דם, פשוטו כמשמעו, שרוצה להרוג אתכם. קצת כמו זומבים. זומבים הם לא סקסיים, נכון?
אז הנה, מגיע סרט שחוזר אל הערפד המקורי, זה שבזכותו כולנו בכלל שמענו על דרקולה. "דרקולה: ההתחלה" מבטיח לחזור עוד יותר לאחור, ולספר לנו איך דרקולה נהיה דרקולה, איך האיש נהיה מפלץ. זאת אולי ההזדמנות להחזיר לדרקולה בפרט ולערפדים בכלל קצת מהתדמית המפחידה שבה הם התגאו פעם. אבל לא "דרקולה: ההתחלה" רץ בזרועות מושטות אל המוסכמה של הערפד הסקסי והמיוסר ולא ייתן לכם לפחד ממנו אפילו לרגע. אולי היינו צריכים לראות את זה מגיע ברגע שהתברר שבסרט מככב לוק אוונס.
אוונס הוא ולאד טיפיס, נסיך אצילי וטוב לב הדואג לאנשיו בפרובינציה הרומנית שבה הוא שולט. ממזרח שוכנים התורכים המרושעים, ודרישה דרקונית חדשה מצידם מאיימת לחסל את ממלכתו הקטנה של הנסיך. מחוסר ברירה, ולאד יוצא לבקש סיוע מיצור מסתורי שחי במערה, משהו אכזרי ועתיק וצמא דם ועל-טבעי. יאדה יאדה יאדה, זה לא יהיה ספוילר גדול מדי לספר שדרקולה הופך לערפד. מה שקצת מפתיע הוא שעל פי הסרט הזה, "ערפד" הוא גיבור-על שיכול להביס את כל האוונג'רס ואת ארנולד שוורצנגר יחד, עם מהירות-על וכח-על והיכולת לשלוט בעדרים של מיליוני עטלפים. חוץ מזה, הוא אמנם לא מאוד נהנה מאור שמש, אבל כל עוד מעונן הוא יכול להסתובב בחוץ בצהרי היום, אפילו בלי קרם הגנה. בתחילת הסרט, כשהוא עוטה גלימה אדומה מתנופפת, קל להתבלבל בין ולאד לבין סופרמן, או תור; אולי זה מסגיר את הכוונה האמיתית של יוצרי הסרט ליצור גיבור על חדש, בתירוץ של פריקוול לדרקולה. כמובן, ה"דרקולה" החדש הזה הוא ערפד בעל לב זהב, יצור בלתי מובן שרק רוצה להגן על משפחתו ומקריב את עצמו לטובת הכלל. הוא לא יפחיד אתכם, חלילה. אפילו דם לא תראו, שהרי כמו כל סרט הרפתקאות הוליוודי מדובר בסרט המדורג PG-13, כלומר, "לכל המשפחה".
אין מחסור בגרסאות קולנועיות של "דרקולה", ולא היינו צריכים עוד אחת. הצגה של הנבל בתור הגיבור היתה אולי מעניינת ב"מלפיסנט", אבל אין בה שום חידוש כשמדובר בערפדים. היה יכול להיות מעניין ליצור סרט על ערפדים שמתרחש, לשם שינוי בעולם שבו אף אחד לא שמע על ערפדים, וצריך לגלות את כל התכונות שלהם מההתחלה לא כמו בסרטים של היום, כשצלב, יתד ומים קדושים הם פק"ל בתיק של כל הרפתקן שאפילו מתקרב לטירה רומנית. אבל גם את זה "דרקולה ההתחלה" לא עושה: משום מה, למרות שבסרט ערפדים הם יצורים בלתי מוכרים, כולם מודעים לתכונותיהם ולחולשותיהם. בקיצור, אין שום סיבה לספר את הסיפור הזה מחדש.
אבל יותר מכל הסרט סובל מהשילוב הקטלני של עלילה מופרכת וחוסר הומור. סרטי פנטזיה יכולים לעשות הרבה שטויות כל עוד אנחנו מקבלים את ההרגשה שגם יוצרי הסרט מודעים לכך. אבל "דרקולה: ההתחלה" מתנהל ברצינות ובכבדות משמימה, כל צער העולם מונח על כתפי הנסיך המעורפד. שמץ של הומור לא נראה באופק בזמן שהסיפור שהוא מספר הופך למטופש יותר ויותר מרגע לרגע. דמויות שמקבלות החלטות חסרות הגיון, צבא שצועד בעיניים קשורות, וקרב סופי אידיוטי לחלוטין, כולם לא מאפשרים להתייחס לסרט באותה הרצינות שבה הוא מתייחס לעצמו. ומכיוון שהנבל הפך כאן לגיבור, גם אימה כמעט שאין פה.
ובכל זאת, בסרט יש רגעים טובים, בעיקר אלה שבהם מופיע אבי-הערפדים, היצור שנותן לדרקולה את כוחותיו, בגילומו של צ'ארלס דאנס (טיווין לאניסטר מ"משחקי הכס"). זה ערפד כפי שערפד צריך להיות. עתיק, מזוויע, מטיל אימה, חסר רחמים. לו רק דאנס עצמו היה דרקולה, היה אפשר לדבר על שיבה לתור הזהב הערפדי. אבל לא, הוא רק נמצא שם כדי להעביר את הקללה הלאה ולהיעלם.
"דרקולה: ההתחלה" בהחלט היה יכול להיות יותר גרוע. ככל שהסיפור מטופש, הוא לא מגיע לרמת הפארודיה העצמית; השחקנים מתייחסים ברצינות לתפקידיהם, הוא נראה טוב סצנות הקרב אולי מטופשות מאוד אבל יפות לעין וכאמור, צ'ארלס דאנס נמצא בו. כשמדובר בגרסאות חדשות למפלצות קלאסיות, השנה יצא גם "אני, פרנקנשטיין", ובהשוואה לקשקוש ההוא, "דרקולה: ההתחלה" הוא יצירת מופת. וזה עדיין לא הופך אותו לראוי לצפייה בקולנוע.
ומה אתם חשבתם על "דרקולה: ההתחלה"? ספרו לנו בפייסבוק