ג'ודי פוסטר בת 50: התפקידים הגדולים

ג'ודי פוסטר תמיד הייתה עוף מוזר בהוליווד, וזן נדיר במיוחד של כוכבת – כזאת שמיניותה אינה משחקת תפקיד בכוכבות שלה. אפילו אם לא לוקחים בחשבון את הזהות המינית המעורפלת שלה, עוד מימיה כילדה שחקנית התלבטה פוסטר בראש ובראשונה בשל נוכחות חזקה ודומיננטית שמסוגלת לייצר דמויות לא "נשיות" במובן הקלאסי.

בניגוד לבת דורה שרון סטון, פוסטר מעולם לא שיחקה על טיקט הסקסיות; בשונה ממג ריאן היא לא השעינה את הקריירה שלה על קומדיות רומנטיות; אפילו בהשוואה לשחקנית מגוונת יחסית כמו מישל פייפר היא רכבה הרבה פחות על כל מה שיש ליופי הנעורים הנשי להציע, ואולי בגלל זה, ממרום גילה, הרזומה שלה מפואר ומרשים יותר משל חברותיה למרוץ. לכבוד יום הולדה ה-50, החלטנו להיזכר בכמה מהתפקידים הגדולים שלה.

בגיל 13, ג'ודי פוסטר כבר הייתה שחקנית מנוסה, עם היסטוריה עשירה של תפקידים בטלוויזיה, כולל הופעות אורח בסדרות כמו "בוננזה" ו"איירונסייד", וגם תפקיד קולנועי ב"אליס לא גרה כאן יותר", סרטו של הבמאי הצעיר והנחשב מרטין סקורסזה, שכבר משך תשומת לב עם "רחובות זועמים" (ואגב, חגג השבוע יום הולדת 70). כשסקורסזה התחיל ללהק את הסרט הבא שלו, "נהג מונית", הוא לא תיכנן להשתמש שוב בפוסטר, ובדק אפשרויות כמו מלאני גריפית, קארי פישר ומריאל המינגווי (שזנחה את התפקיד בשל אופיו השנוי במחלוקת, רק כדי לגלם שנים ספורות אחר כך את המאהבת הקטינה של וודי אלן ב"מנהטן"). לבסוף, בהיעדר אפשרות אחרת, העניק סקורסזה לפוסטר את התפקיד שהזניק אותה לכוכבות – אייריס, ילדה-זונה שהופכת לאובססיה הפרטית של טראוויס ביקל (רוברט דה נירו), אובססיה שמעלה את שניהם על הנתיב בדרך לאסון. התפקיד הבוגר של פוסטר זיכה אותה בתשבוחות רבות, וגם במועמדות ראשונה לאוסקר, לשחקנית המשנה הטובה ביותר.

מ"נהג מונית" ואילך פוסטר לא הפסיקה להיות שחקנית עסוקה, אבל לקח עוד כמה שנים עד שהיא ביססה את מעמדה ככוכבת גדולה בעולם המבוגרים. זה קרה עם "הנאשמים", סרט שהתבסס על סיפור אמיתי, ובו גילמה פוסטר את שרה, אישה פשוטה שמחליטה להיאבק בכל מחיר בגברים שביצעו בה אונס קבוצתי בבר – כשהסצינה המדוברת והשערורייתית ביותר בסרט הציגה את האונס עצמו. גם על התפקיד הזה התחרתה פוסטר עם כמה מהשחקניות הגדולות בהוליווד של התקופה (בין היתר דמי מור, מולי רינגוולד ודיאן ליין), אבל הבחירה בה הוכיחה את עצמה והיא זכתה למועמדות שנייה לפרס האוסקר, לשחקנית הראשית הטובה ביותר – והפעם, היא גם לקחה את הפסלון הביתה.

עם כל הכבוד לקריירה הארוכה והמפוארת של ג'ודי פוסטר, בסופו של דבר, הדמות שהייתה ותישאר המזוהה איתה ביותר היא קלריס סטרלינג, סוכנת ה-FBI שרודפת אחרי רוצח סדרתי, אבל תוך כדי תהליך החיפוש אחריו, מוצאת את עצמה במערכת יחסים אינטימית ואינטנסיבית עם רוצח פסיכופת אחר – חניבעל לקטר, הקניבל הכי מקסים על מסך הקולנוע הקרוב לביתכם. "שתיקת הכבשים" רחוק מלהיות סרט מושלם, אבל הוא דחף לקיצוניות חדשה את מידת הריאליזם והמחויבות האומנותית של סרטי האימה, ובעיקר העניק לפוסטר ולסר אנתוני הופקינס הזדמנות לבצע דואט קולנועי די מחשמל. הסרט זכה בחמישה פרסי אוסקר, לסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר (ג'ונתן דמי), לתסריטאי טד ואלי, וגם להופקינס ופוסטר על תפקידיהם. הופקינס המשיך לחלוב את הדמות המבריקה שיצר בשני המשכונים שנעו בין הבינוני למביך; פוסטר עשתה בשכל ולא חזרה לגלם את קלריס מעולם.

אוקיי, אז "איש קטן ושמו טייט", שמתאר את מאבקו של ילד מחונן להתגבר על הפער בין יכולותיו האינטלקטואליות וכישוריו החברתיים, הוא לא ממש יצירת מופת. ונכון שזה גם לא אחד מתפקידיה הגדולים של פוסטר כשחקנית. עדיין, "איש קטן ושמו טייט" הוא אבן דרך מרכזית בקריירה של פוסטר, משום שזה הסרט הראשון שבו ניצבה גם מאחוריה המצלמה, כבמאית. פוסטר חזרה לביים עוד פעמיים מאז, עם "חופשה משפחתית" החביב ו"החיים הכפולים של וולטר" שהעניק לנו את התענוג הביזארי שבצפייה במל גיבסון מתקשר עם בובת יד של בונה, אבל "איש קטן ושמו טייט" נותר סרטה האישי ביותר, זה שבו היא חוזרת אל הדרמה של הילד המחונן בעולם המבוגרים – ממש כפי שהייתה היא עצמה כשגילמה זונה שעדה לטבח בגיל 13.

הקלישאה ההוליוודית שהונצחה באופן מבריק על ידי בן סטילר בסרט "רעם טרופי" גורסת שאם שחקן רוצה לזכות באוסקר, אסור לו ללכת על "מפגר מלא". מי שמגלם דמות הסובלת מפיגור שכלי של ממש לעולם לא יזכה בפרס הגדול, אבל מי שמטייל בסביבה ומגלם דמויות עם מוגבלויות שונות ומורכבות יותר עשוי בקלות לשבות את לב האקדמיה. ב"נל" גילמה פוסטר אישה שהגיעה לגיל מבוגר מבלי לתקשר עם העולם החיצון, ולכן יש לה שפה משלה ורבים טוענים שעליה להיות סגורה במוסד. התפקיד אמנם לא זיכה אותה בפסלון נוסף, אבל העניק לה את מועמדותה האחרונה לפרס האקדמיה, והפך, במידה רבה, לתפקיד המשמעותי האחרון שלה.

פוסטר שיחקה מאז בכמה סרטים לא רעים, כמו "קונטקט", "החדר" ו"האמיצה" שחיזקו את מעמדה ככוכבת אקשן, אבל לא העפילה בינתיים לאותן פסגות תהילה של שנות ה-90. עם זאת, אפילו בסרטים בינוניים כמו "אלוהי הקטל" של פולנסקי, היא ממשיכה להפגין מיומנות נדירה, והעובדה שמעמדה לגמרי לא תלוי באטרקטיביות החיצונית שלה משאיר לה סיכוי גדול יותר לשמר את ההצלחה בגיל מבוגר, ולקבע בנצח את מעמדתה כשחקנית הכי מצליחה ונחשבת מבין בנות דורה.

לרגל יום ההולדת של ג'ודי פוסטר, ישודר הערב (שני) בערוץ yes1 לקט סרטים בכיכובה

אז מה התפקיד הכי גדול של ג'ודי פוסטר? דברו על זה בפייסבוק