1. ראשית, אנחנו חייבים לו את זה שב"The Big Shave" מ-1968, מסרטיו הקצרים הראשונים, הוכיח מרטין סקורסזה כמה הרבה אפשר לומר בקצת פחות מעשר דקות, שיקף בצורה אלגורית אך חותכת את האווירה האלימה באמריקה של אותם שנים וגרם לצופים לרעוד בפעם הבאה שהתגלחו.
2. ואת זה שבצד פרנסיס פורד קופולה, סטיבן ספילברג, ג'ורג' לוקאס אחרים, היה מבין האחראים העיקריים לתור הזהב של הוליווד בשנות השבעים אחת התקופות היפות שהיו לתעשייה הזו.
3. ואת זה שב"רחובות זועמים" מ-1973, מסרטיו העלילתיים הראשונים, המציא מחדש את ז'אנר הפשע. כמתבקש מהשם, הוא עשה זאת בצורה אורבנית וזועמת - וגם על זמנית ואוניברסלית, כפי שאפשר היה לראות לאחרונה, למשל, במידה ההשפעה שלו על "עג'מי".
4. ואת זה שבאותו סרט הוא גילה לעולם את רוברט דה נירו אותו המשיך לטפח לאחר מכן, עד שהפך לאחד משחקני האופי הגדולים של דורו ולמעשה של כל הזמנים.
5. וגם את הארווי קיטל, שאמנם לא נהיה דה נירו, אבל בהחלט הפך לאחד השחקנים האמריקאים המשובחים של העשורים האחרונים.
6. ב"רחובות זועמים" החל להראות גם את החיבה שלו לסלואו-מושנים, שהלכה והשתכללה עם הזמן, כך שאנו חייבים לו תודה גם על שהעביר להילוך גבוה את השימוש הקולנועי בהילוך איטי.
7. "אליס לא גרה כאן יותר" מ-1974 ההיה מהסרטים הראשונים שהראו את החצר האחורית של אמריקה, ועשה זאת בדרך כה אפקטיבית.
8. באותו סרט העניק סקורסזה לאלן בורסטיין את התפקיד זוכה האוסקר הראשון והאחרון שלה, ובכך הבטיח כי ארון התארים של שחקנית בשיעור הקומה שלה לא יישאר מיותם.
9. ב"צבע הכסף" מ-1986 סיפק ל פול ניומן את שירת הברבור שהודות לה סוף סוף קיבל את הפסלון המוזהב שלו, רגע לפני שזה כבר עלול היה להיות מאוחר מדי.
10. בכלל, סקורסזה עמד מאחורי מספר יוצא דופן של הופעות מועמדות לאוסקר 17 עד כה. המועמדים מודים לו על עצם הזכייה בפרס, אנו מודים לו על איכות ההופעות.
11. ואם כבר מדברים על הפרס היוקרתי מכולם, מוכרחים לציין גם את "השתולים", שעליו קיבל לראשונה את פרס האוסקר לבמאי הטוב ביותר. המשמיצים טוענים שזה סרט סתמי שקיבל את העיטור רק מפני שהאקדמיה החליטה כי הגיע זמנו של הבמאי, אך מותחן הפשע הזה הרוויח ביושר את הכבוד, והיה מפגן של עשייה קולנועית ברמה הגבוהה ביותר.
12. גם מעמד קבלת הפרס על "השתולים" היה מרגש להפליא: מן העובדה שהוענק לו בידי עמיתיו האגדיים משכבר הימים, דרך מחיאות הכפיים הסוערות בעמידה שבהן התקבל סקורסזה ועד נאום הזכייה השנון שלו. בגלל כל אלה, אנחנו חייבים לו גם את אחת הסצינות הבלתי נשכחות בהיסטוריה של טקסי האוסקר.
13. אבל בואו נחזור לסבנטיז - אנחנו חייבים לסקורסזה את העובדה שב"נהג מונית" מ-1976 השכיל לשקף בצורה כה מבהילה את הטראומה של חיילים משוחררים שחזרו משדה הקרב הוויטנאמי למערכה טעונה לא פחות החברה האמריקאית.
14. אנחנו ואלפי יצרני טי-שירטים חייבים לו את הדמות של טרוויס ביקל, שהיה לאחד האנטי-גיבורים הקולנועיים הראשונים שבכל זאת הפכו לאייקונים.
15. חובבי הציטוטים חייבים לסקורסזה את ה"אר יו טוקינג טו מי?", שהוא הכניס לתודעה בסרט, והיה מאז למשפט מפתח של כל סטודנט לתסריטאות, אך גם של כל ערס צעצוע שעומד מול מראה.
16. בהמשך לשורת השחקנים שגילה, ב"אליס לא גרה כאן יותר" הוא נתן לג'ודי פוסטר את ההזדמנות הראשונה, ואז ב"נהג מונית" העניק לה הזדמנות מפתה עוד יותר כה מפתה, עד שמישהו ניסה להתנקש ברייגן רק בשבילה. השחקנית השתמשה במקפצה של סקורסזה כדי למצב עצמה בהמשך כאחת מנשות הקולנוע החשובות בדורה, ואולי זה סמלי שהיא חוגגת יום הולדת עגול (50) בדיוק יומיים אחריו.
17. לא רק דה-נירו ופוסטר הופיעו ב"נהג מונית" אלא גם סקורסזה, שהגיח לכמה דקות כנוסע ממורמר במונית. זה היה תפקיד קטן בנפח, אך גדול בעוצמה, כך שאנו חייבים לו את הופעת האורח המשובחת הזו, וגם את הגיחות שעשה לעתים הן ביצירות משל עצמו והן בכאלה של אחרים, למשל ב"חידון האשליות" הנפלא של רוברט רדפורד.
18. אנו חייבים לסקורסזה גם תודה על העובדה שסירב לבקשת המפיקים להדביק סוף קלאסי ל"ניו יורק ניו יורק" (1977), ובכך לא רק שמר על ההגינות של עצמו ושל הסרט, אלא הפך את הוליווד כולה לקצת אמיתית יותר.
19. ואם כבר מדברים על העקרונות של סקורסזה, יש להודות לו על כך שעמד עליהם בהצלחה גם בשעה שהאולפנים בדקו אפשרות לעשות שינויים וכיוונונים פופוליסטיים ב"החבר'ה הטובים" ו"השתולים". פעם אחר פעם הוכיח שאפשר להצליח בתעשיית הקולנוע האמריקאית גם בלי לבגוד באמונתך.
20. ואם כבר מדברים על "ניו יורק ניו יורק", הרי שהעיר, דריה ואוהביה חייבים לסקורסזה תודה על כך שתיאר אותה בצורה כה מפעימה, בכל כך הרבה הזדמנויות.
21. אם נדלג לשנות ה-80, נגלה כי סקורסזה הוא מהבמאים היחדים חילופי העשור, ומהבודדים שהשכילו לעשות זאת בלי לאבד את טביעת האצבע האמנותית שלהם.
22. את המעבר המוצלח לאייטיז התחיל ב"השור הזועם", ובמקרה דנן אנו חייבים לו את מה שנחשב אחד הסרטים הטובים של העשור, אחד מסרטי האגרוף הטובים אי פעם ואחת הצלילות הפסיכולוגיות העמוקות ביותר לנפשו של הגבר האמריקאי.
23. בסרט זה, שנעשה בהשראת קלאסיקת הריקוד הבריטית "נעליים אדומות", אנו גם חייבים לו הוקרה על כך שהראה כיצד אפשר לתאר ספורט בהמי כמו אגרוף באמצעות כלים של אמנות שמימית כמו בלט.
24. "השור הזועם" היה מרתק גם בגלל הדיון הקולנועי שלו במושגי מפתח קתוליים דבר שחזר בסרטים רבים של סקורסזה. בכלל, אנחנו חייבים לו תודה על כך שלא פעם התנהל למעשה כמעין כומר קולנועי, ובכך הביא חסד וגאולה למסך הגדול.
25. ב"השור הזועם" הוא גם הראה כיצד סרט עכשווי יכול להשתמש בשחור-לבן כדי ליצור חוויה שמסחררת את החושים, ממש כאילו היו בה כל הגוונים שבעולם.
26. בהמשך שנות השמונים הוא העניק לג'רי לואיס את תפקידו הגדול האחרון ב"מלך הקומדיה" (1983), סרט לא מוערך דיו שהוא דווקא אחד החביבים על סקורסזה, בצדק.
27. שנתיים לאחר מכן ביים סקורסזה את "שיגעון של לילה", אחת ההרפתקאות האורבניות הקולנועיות ההזויות והמענגות אי פעם.
28. בשלהי שנות השמונים, לאחר "צבע הכסף" שכבר דנו בו, העז סקורסזה לביים את "הפיתוי האחרון של ישו" סרט שכה הכעיס את הנוצרים ברחבי העולם, שעד היום ערוצי הטלוויזיה בישראל לא מעזים להקרין אותו. סקורסזה הוכיח, למעשה, שלא רק המוסלמים הקיצוניים מגלים פנאטיות אלימה וכוחנית כלפי יצירות שנויות במחלוקת הנוגעות בדתם.
29. ואז הגיעו שנות ה-90 ואיתן "החבר'ה הטובים", הסרט שאנו זוקפים לזכותו את ההופעות המרשימות בקריירה המוזרה של ג'ו פשי וריי ליוטה.
30. נוסף לכך, "החבר'ה הטובים" הכביר איזן את "הסנדק 3" הפאתטי מאותה שנה, ואנו חייבים לו תודה על כך שסחב את ז'אנר הגנגסטרים על הכתפיים.
31. אנו חייבים לסקורסזה גם את אחד השוטים המרשימים בתולדות הוליווד העכשווית, שאף שיעור מבע קולנועי אינו שלם בלעדיו ואף סטודנט טירון לא חמק ממנו.
32. שנות התשעים לא היו העשור המוצלח בגוף העבודה של סקורסזה, אבל בהן הגיע העיבוד המחודש ל"פסגת הפחד" (1991), ובו דה-נירו כאחת הדמויות המבעיתות ביותר שנוצרו בהשראת האב-טיפוס של הפסיכופת ההוליוודי ב"ליל הצייד".
33. בכלל, אנו חייבים לסקורסזה כמה מן הפסיכופתים המרהיבים שנראו בקולנוע בתולדותיו, וליתר דיוק את העובדה שלא היסס פעם אחר פעם להציב אנטי-גיבורים שכאלה במרכז יצירותיו, וטרח לחקור את שורשי הפסיכוטיות שלהם בעומק חסר תקדים.
34. בהמשך העשור הזה, יצר את העיבוד הקולנועי הטוב ביותר לכתביה של אדית וורטון "עידן התמימות" (1993), שבו סקורסזה יישר קו עם תור הזהב של הדרמות התקופתיות, ועשה זאת בדרכו שלו.
35. באותה מידה שבסרט הזה אנו חייבים לו את אחת מתצוגות המשחק הטובות בקריירה של וינונה ריידר ומישל פייפר, הרי שדבר דומה נכון לגבי מה שעשה עם שרון סטון ב"קזינו" (1995), דרמת פשע שחסידי לאס-וגאס מוקירים לה תודה על אחד מן הייצוגים הקולנועיים הסוחפים של עיר ההימורים.
ל-35 הסיבות הבאות