היום (חמישי) מגיע סוף סוף לישראל "ג'אנגו ללא מעצורים" של קוונטין טרנטינו, ומציג על פניו עלילה פשוטה למדי צייד ראשים לבן בשם קינג שולץ (כריסטופר וולץ) חובר לעבד שחור בשם ג'אנגו (ג'יימי פוקס) המחפש אחר אהובתו האבודה, מה שמוביל אותם לאחוזתו של אדון חסר רחמים (ליאונרדו דיקפריו). אך מאחורי העלילה הבסיסית הזאת, מסתתרים עומק בלתי רגיל ושלל מחוות, ציטוטים, הצדעות, קריצות ועוד ועוד, לא רק לקולנוע, אלא גם לספרות, מיתולוגיות שונות וכיוצא בזה.
כדי לסייע למי שמעוניין בכך להתמודד עם הגודש הזה, הכנו כאן מילון מקוצר לעולמו העשיר של "ג'אנגו ללא מעצורים": מ-א' ועד ת'. חשוב לציין שהאזכורים והניסוחים נעשו בקפידה, כדי לשלול כל חשש לספוילרים גורליים.
אלכסנדר דיומא האב
אחד הסופרים הקלאסיים המוכרים והאהובים בתולדות התרבות הצרפתית. בין היתר כתב את "הרוזן ממונטה כריסטו" ואת "שלושת המוסקטרים", שאחד מן העבדים כאן נקרא בשם אחד מגיבוריו ד'ארטיניאן. אף שרוב האליטה בתקופה היתה לבנה לחלוטין, סבתו של דיומא מצד אביו היתה בת של עבדים שחורי-עור מטהיטי, וסביר להניח שבגלל מוצאו המורכב החליט לטרנטינו לאזכר דווקא אותו בעלילה, במישרין ובעקיפין.
ברונהילדה
דמות מן המיתולוגיה הנורדית, שבין השאר הופיעה ב"טבעת הניבלונגים", מחזור האופרות של וגנר. על שמה נקראת השפחה השחורה שגיבורי הסרט מנסים להציל. שם משפחתה, לעומת זאת, הוא פון שאפט על שם המותחן מ-1971, שהציג את אחד מן הגיבורים האפרו-אמריקאים הראשונים בתולדות הקולנוע. השילוב בין השמות האלה, ברונהילדה ושאפט, מסמל כיצד מבקש טרנטינו לטשטש את הגבולות בין המיתולוגיה האירופאית הקלאסיות והאפרו-אמריקאית המודרניות.
ג'אנגו
מערבון ספגטי שביים סרג'יו קורבוצ'י מ-1966, שהוא אחד מן הסרטים האהובים והמשפיעים על טרנטינו. בהתאם לכך, קרא לגיבורו כאן בשם הדמות הראשית שלו. אגב, גם במקור הגיבור נקרא בשמו של מישהו אחר ג'אנגו ריינהרט. זאת, כיוון שהמוזיקאי המהולל השכיל לנגן באופן מופלא למרות פגיעה בכמה מאצבעותיו, בדיוק כשם שהאקדוחן ב"ג'אנגו" המקורי משכיל להתגבר על פציעה דומה ובכל זאת לקטול את אויביו בנשקו.
דון ג'ונסון
השחקן הוותיק והמעט נשכח חוזר כאן לרגע לאור הזרקורים, הודות להופעתו הקצרה כבעל אחוזה משופם. טרנטינו לא העניק לג'ונסון את הכבוד הזה מפני שהעריץ את עבודתו בסדרה "מיאמי וייס", אלא מפני שבצעירותו הכוכב הופיע ב"A Boy and His Dog", סרט אפוקליפטי פולחני מ-1975 האהוב על הבמאי חובב הטראש.
הדוד טום
שם גיבור הרומן המפורסם של הרייט ביצ'ר סטו הפך גם למושג המגדיר עבדים אפרו-אמריקאים שהשתעבדו לחלוטין לאדונים שלהם ומגלים מסירות קיצונית בדיכוי של בני גזעם, בדיוק כפי שעושה הדמות שמגלם ב"ג'אנגו ללא מעצורים" סמואל ל.ג'קסון. נוסף לכך, "להתראות, הדוד טום" הוא גם שמו של סרט איטלקי מ-1971, שעסק בתקופת העבדות באופן מזעזע, פרובוקטיבי ומעורר חלחלה בכל קנה מידה. טרנטינו שאב ממנו כאן השראה בתיאור זוועות התקופה, וכמוהו, מציג אותן בליווי שירים מארץ המגף.
וודסטוק
הפסקול העשיר של "ג'אנגו ללא מעצורים" כולל בין השאר את הביצוע של ריצ'י הוונס ל"Freedom" בפסטיבל וודסטוק, שתועדה גם בסרט על האירוע המהולל. זהו עוד אחד מן המהלכים האנכרוניסטים שטרנטינו משתמש בהם כדי להבהיר שאין לו יומרה להציג את ההיסטוריה באופן אמין וכן שאף כי העלילה מתרחשת בעבר, יש לה משמעות אקטואלית ועל-זמנית.
זומים
ובעברית: תקריבים. אמצעי מבע קולנועי שבו המצלמה מתקרבת, לעתים במהירות, אל מושאי הצילום שלה. יש במהלך האמנותי הזה משהו מלאכותי במובהק, שמבהיר כי מה שאנו צופים בו הוא סרט ולא המציאות. בהתאם לכך שמערבוני הספגטי היו מלאכותיים ומוקצנים באופיים, הם הרבו להשתמש בו, ובהתאם לכך שטרנטינו נושא אליהם את עיניו, גם הוא עושה זאת לאורך הקריירה שלו ובעיקר כאן.
חלף עם הרוח
אפוס אמריקאי מ-1939 שנחשב לחלק בלתי נפרד מן הקאנון ההוליוודי, אך עם השנים זכה גם לביקורת רבה על הדרך המפויסת והשקרית שבה הציג את היחסים בין האדונים הלבנים והעבדים השחורים. "ג'אנגו ללא מעצורים" קורץ ל"חלף עם הרוח" בעת שגיבוריו מגיעים למיסיסיפי, ושמו של המקום נפרש על המסך בדיוק באותו סוג כותרות שהופיעו בקלאסיקה המושמצת. זו הדרך של טרנטינו להזכיר לנו את המורשת הגזענית והבעייתית של הקולנוע האמריקאי זו שהוא מנסה להפוך כאן על פניה.
טמבלין
בתפקיד קטן בסרט אפשר למצוא גם את ראס טמבלין. זה לא המערבון הראשון שלו, שכן ב-1965 הופיע ב"Son of a Gunfighter". ותחת איזה קרדיט הוא מופיע ב"ג'אנגו ללא מעצורים"? נכון, כ"Son of a Gunfighter". ואם כבר בענייני צאצאים עסקינן, הרי שיש לציין כי גם בתו אמבר טמבלין משחקת כאן, ורשומה כ" Daughter of the Son of a Gunfighter". אח, מיסטר טרנטינו, איך יש לך כוח לכל הבדיחות האלה?
יריות
מיליוני קליעים התפזרו לאורך השנים במערבוני ספגטי, שהתאפיינו במחולות של דם לכל אורכם, וכמובן בסצינות דו-קרב וירטואוזיות בסופן. זו היתה דרכן ליצור אסתטיזציה חסרת תקדים של אלימות, אבל גם לבקר את המיתולוגיה של המערב ולחשוף באופן מוקצן את אכזריותו. טרנטינו נדבק בחיבה הזו ליריות בכל עבודותיו, והיא בולטת ב"ג'אנגו ללא מעצורים" פי כמה.
כושי
ובאנגלית, ניגר. מילה שמן הסתם יש לה מטען היסטורי כבד, אך זה לא מנע מטרנטינו לשלב אותה לאורך השנים בסרטיו, והוא עושה זאת גם כאן, אף שב"ג'אנגו ללא מעצורים" ההקשר רגיש במיוחד. העובדה שלאורך המערבון הביטוי נישא על שפתיהם של לבנים ושחורים עוררה כצפוי שערורייה בארצות הברית וגם עלתה לבמאי באיומים על חייו.
לוקו
גיבור "השתיקה הגדולה" מ-1968, שכמו "ג'אנגו", גם הוא מערבון ספגטי שביים סרג'יו קורבוצ'י, וגם לו היתה השפעה עצומה על אישיותו של טרנטינו. בין השאר, ניתן לראות כאן כי דמותו של קינג שולץ, שמגלם כריסטופר וולץ האוסטרי, מושפעת באופן ברור מדמותו של לוקו, שגילם קלאוס קינסקי במערבון הקלאסי. לא רק בגלל המוצא האירופאי של השחקנים, אלא גם כי שתי הדמויות מתאפיינות בכבוד עצום לחוקים ובהקפדה שלא לסטות מהן. נוסף לזאת, באופן מוצהר, שואל הסרט העכשווי מזה הקלאסי את זירת ההתרחשות המושלגת.
אגב, צירוף מקרים: בצד קינסקי כיכב ב"השתיקה הגדולה" גם ז'אן-לואי טרינטיניאן, המופיע עתה ב"אהבה" עתיר המועמדויות לאוסקרים של מיכאל הנקה, שגם הוא יוצא לאקרנים בסוף השבוע הקרוב.
מנדינגו
סרטו השנוי במחלוקת של רייצ'רד פליישר, מן הבכירים והאכזריים שביוצרי הז'אנר ההוליוודיים בין שנות החמישים לשמונים. כאן, ב-1975, הוא הציג את סיפורו הפיקטיבי של בעל אחוזה שאימן את אחד מעבדיו להיאבק עד מוות בעבדים אחרים. כיאה ליצירת פולחן פרובוקטיבית, מובן שגם היא נערצת על טרנטינו, והוא לקח את קו העלילה הראשי שלה והעמיד אותו במרכז המערכה השנייה של "ג'אנגו ללא מעצורים", כולל אזכורים מפורשים לשמו של הסרט הפולחן ולהתרחשויות בו.
נרו, פרנקו
השחקן האיטלקי שכיכב ב"ג'אנגו" המקורי ובשלל מערבוני ספגטי נוספים. כמחווה, העניק לו כאן טרנטינו תפקיד קטן אל תמצמצו כדי לא לפספס אותו יושב על הבר לקראת אמצע הסרט, זקן בהרבה מכפי שהיה כמובן, ועדיין קשוח יותר מרוב האקדחונים במערב.
סאבטה
מערבון ספגטי מ-1969 בכיכובו של לי ואן-קליף שאולי אינו מן הקאנונים בז'אנר, אבל נתן לטרנטינו כמה רעיונות למשל, הטריק שבו משתמש הגיבור כדי לשלוף נשק משרוולו מועתק לכאן באחד מרגעי השיא.
פונטלרוי הקטן
ספרה הקלאסי של פרנסיס הודג'סון ברנט הציג את סיפורו של ילד יתום ועני הזוכה לפתע בעושר רב, תספורות מהודרות ובגדים מפוארים. הסיפור הזה מהדהד ב"ג'אנגו ללא מעצורים" בסצינה שבה העבד חסר הכל זוכה בהזדמנות לעטות על עצמו חליפה נוצצת, וטרנטינו אף ציין מפורשות בתסריט כי הוא מכוון לכך שברגעים אלה ייראה כמו "פונטלרוי".
צ'רלי ואן-איי
סרט סוג ב' מ-1973, שנחשב זניח למדי גם במושגים של קולנוע נשכח (מחפשים עותק שלו? שיהיה בהצלחה). אך טרנטינו, אלא מה, מכיר ומוקיר אותו, והושפע מתיאור האלימות המחוספס שבו ומעלילתו מסעם המשותף של עריק שחור ושל חברו הלא צפוי.
קורבוצ'י, סרגיו
הבמאי האיטלקי שיצר את "ג'אנגו" ואת "השתיקה הגדולה" שכבר הוזכרו כן, וכן עוד כמה מערבוני ספגטי שטרנטינו סוגד להם למשל "הלבנדרס" מ-1967. כמחווה לו, מופיעים ב"ג'אנגו ללא מעצורים" שלושה שירים מתוכו.
רוי רוג'רס
פריץ, סוסו של קינג שולץ, מבצע במהלך הסרט שלל טריקים יצירתיים אך הם לאו דווקא מקורים במיוחד. את כולם הגה טרנטינו בהשראת טריגר, הסוס הנאמן של רוי רוג'רס, כוכב קולנוע וטלוויזיה נושן שהבמאי מעריץ
שוד הרכבת הגדול
כל סטודנט לקולנוע לומד לכל המאוחר בשיעור השלישי או הרביעי שלו על אבן הדרך של אדווין פורטר מ-1903, שהביאה לשלל פריצות דרך אמנותיות במסך הגדול ובין השאר נחשבת גם למערבון הראשון בהיסטוריה. כדי להזכיר לנו מאיפה הכל התחיל ובזכות המורשת של מי הגיע לאן שהגיע, משלב כאן טרנטינו קריצה רבת משמעות לאורך "ג'אנגו ללא מעצורים" מוצגים כמה פוסטרים שמבקשים מן הציבור לעזור בחיפוש אחר עבריינים מבוקשים, ובאחד מהם נכתב כי "אדווין פורטר" מבוקש בעוון "שוד רכבת".
תלבושת בוננזה
הז'קט הירוק שהיה מזוהה עם דמותו של ליטל ג'ו בסדרת המערבון ארוכת השנים "בוננזה" היווה השראה ברורה לזה שעוטה עליו גיבור "ג'אנגו ללא מעצורים". זאת, כיוון שטרנטינו סבור כי מדובר בלבוש סקסי ומגניב. ככה זה, גם אם הבמאי עושה בהופעותיו הציבוריות רושם של אחד שלא מבין בכלום, בעצם הוא מבין בהכל כולל בז'קטים.