"מחקו אותי מהרשימה וחשבו אותי למת", מספר רידיק בווייס-אובר בפתיחת הסרט החדש הנושא את שמו. זה תיאור מדויק של מצבה של הדמות, וגם של הפרנצ'ייז כולו. ואת הדמות, כמו גם את הסדרה, הסרט "רידיק" החדש מצליח להשאיר בחיים בקושי.
וין דיזל: "אני בטוח שאהיה כוכב הקולנוע הכי גדול בעולם"
קיצור תולדותיו: רידיק, פורע-חוק אינטרגלקטי, פושע מבוקש עם אינסטינקטים של חיה ויכולת ראיית לילה מובנית, הופיע לראשונה בסרט "פיץ' בלאק" בשנת 2000. זאת היתה הפעם הראשונה שבה הקהל הרחב גילה את הבמאי דייויד טווהי, וחשוב יותר, את וין דיזל. זה היה סרט מדע בדיוני קטן למדי ומוצלח למדי, ודיזל גנב בו את ההצגה באופן כל כך מוחלט שהוא שכנע את כל העולם שהוא עומד להפוך לשוורצנגר של שנות האלפיים, כוכב האקשן הגדול בעולם. אי לכך, הסרט הבא בכיכובו של רידיק היה פרויקט שאפתני הרבה יותר: "רידיק: המסע מתחיל" ניסה להיות לא פחות ממלחמת-הכוכבים-פוגש-את-קונן-הברברי פרימיום 2000 אקסטרה, עם גלקסיה שלמה של יצורים ואינטריגות ומיתוסים וג'ודי דנץ' באחד התפקידים התמוהים ביותר שעשתה אי פעם, ומתוך הנחת עבודה שזו תהיה יריית הפתיחה של סדרת סרטים אפית ומצליחה (ע"ע שמו העברי של הסרט). זה לא עבד. הסרט נכשל, ומבחינת האולפנים ההוליוודיים, בכך המסע של רידיק נגמר. מלבד הופעות במשחקי מחשב (שנחשבים דווקא למוצלחים מאוד), רידיק מת.
אבל וין דיזל ודייויד טווהי נשארו מאוהבים ברידיק - גם אם הם היו היחידים בעולם - והתעקשו לא לתת לו למות. זה לקח להם תשע שנים, אבל הם הצליחו בסופו של דבר להרים סרט חדש בכיכובו, שנקרא, כמה לא מבלבל, פשוט "רידיק". כמובן, אחרי הכישלון של "המסע מתחיל" אף אחד לא היה נותן להם שוב מאה מיליון דולר לשרוף, ולכן "רידיק" החדש הוא הפקה מצומצמת יותר: פלנטה אחת, רידיק אחד, כמה דמויות משניות והרבה חייזריים מפלצתיים. הצמצום הזה, מתברר, עובד רק לטובתו של הסרט. בלי עומס מיותר או יומרות להמציא מחדש את אופרת החלל, עם עלילה פשוטה וחסכונית, רידיק חוזר למקורות של מה שהפך אותו למגניב מלכתחילה ב"פיץ' בלאק". למעשה, עבור מעריצי רידיק (אם אכן יש כאלה, ששמם אינו טווהי או דיזל) הבעיה העיקרית של הסרט היא שהוא דומה מדי ל"פיץ' בלאק". העלילה כל כך דומה שכמעט אפשר להגדיר את הסרט כרימייק.
מי שלא ראה את הסרטים הקודמים לא צריך להיות מוטרד מדי. הסרט אמנם מזכיר פרטים משני הסרטים הקודמים בסדרה, אבל הקשרים כל כך תלושים (בעיקר הפלאשבק המיותר לגמרי שמנסה לקשר בין סופו של הסרט הקודם לתחילת הסרט הזה) שאפשר בהחלט להתעלם מהם.
השליש הראשון של הסרט הוא מין "להתחיל מחדש" בחלל: רידיק תקוע לבדו על כוכב זר ופראי, פצוע ומוקף ביצורי פרא חייזריים, ומנסה לשרוד. החלק הזה של הסרט עובר כמעט בלי מילים ועובד נהדר. חלקו השני של הסרט שונה לחלוטין: שתי חבורות של ציידי ראשים מגיעות לפלנטה כדי לנסות לתפוס את רידיק ומגיבור הסרט הוא פתאום עובר לתפקיד מין רוצח סדרתי משנות השמונים, שכמעט ולא נראה על המסך מלבד כשהוא מגיח כדי להרוג מישהו. בסופו של דבר גם המפלצות חוזרות לתמונה, והסרט משנה צורה שוב, הפעם לעוד שיבוט של "שובו של הנוסע השמיני".
אפשר להבין למה וין דיזל אוהב את רידיק. זה כן, זה, ולא ההוא שנוהג במכוניות עצבניות - תפקיד חייו. רידיק הוא אנטי-גיבור לא מתוחכם במיוחד, אבל אולי זה בדיוק מה שהופך אותו לגיבור אקשן מרענן ומוצלח. היום כל גיבור סוחב איתו מטען כבד של מוסר, חוק וצדק. נקודת המוצא של רידיק, לעומת זאת, היא רוצח שברח מהכלא, והוא לא שם קצוץ על שום דבר ועל אף אחד. הוא צייד, הוא מתוחכם, הוא לא יהרוג אף אחד אם לא צריך, אבל אם הצורך יעלה, הוא יעשה זאת בהנאה מרובה. אם יש שחקן שיכול להביא לחיים דמות של ניאנדרטל אפל, וין דיזל הוא השחקן, ואם יש דמות שמתאימה לקול העמוק מתהום והבעתו האדישה תמידית של דיזל, רידיק הוא הדמות.
צד חזק נוסף של סרטי רידיק מאז ומתמיד היה העיצוב, וגם כאן הסרט, ברובו, לא מאכזב. העולם המדברי המאוד כתום שבו מתרחש הסרט מוזר ויפה. מה שמוזר עוד יותר הוא חוסר האחידות של האפקטים: רגע אחד הסרט מציג כלבים-חייזריים ממוחשבים ריאליסטיים, בטכנולוגיה שהייתה נחשבת לבלתי אפשרית רק לפני שנים ספורות, ומיד בסצינה הבאה אנחנו יכולים לחזות באנשים רוכבים על אופנועי-חלל על רקע מסך ירוק שהיה מביך את ג'ורג' לוקאס ב-1983.
אז. בתור בי-מובי חללי קטן ונחמד, "רידיק" מספק את הסחורה: עולם זר, עיצוב טוב, אקשן לא רע ועלילה מטומטמת, שנשענת במלואה על כך שהדמויות בה יתנהגו כמו מפגרות (וזה כולל את רידיק עצמו, שמקבל במהלך הסרט החלטות חסרות כל שמץ הגיון). לא יצירת מופת בשום מובן, אבל כיף. הדבר היחיד שפוגם בהנאת הפופקורן הוא רגע שמגיע ממש לפני סוף הסרט, ומשאיר טעם של קיא. לאורך רובו, "רידיק" הוא אחד מאותם סרטי גברים שכוללים מעט מאוד נשים, ועוד פחות מזה נשים לבושות. זה אולי מעצבן, אבל זה, מה לעשות, גם נפוץ. אבל "רידיק" מתעלה על המיזוגניה הסטנדרטית בפיתול עלילתי כל כך מרתיח שנראה כאילו הסרט עושה בכוונה תחילה טרולינג לקהל: מתברר שרידיק, שהסרט כולו עוסק בהאדרתו והערצתו, הוא כל כך גברי שבכוחו אפילו "לרפא" לסביות. נכון, הפרימיטיביות של הדמות היא חלק מהקסם שלה ולא נכון לצפות ממנו לפוליטיקלי קורקט, אבל רבאק, אנחנו שבאולם לא חיים בגלקסיה רחוקה רחוקה אלא בכדור הארץ של שנת 2013. לא רק הדמות, אלא גם השחקן, הבמאי וכל אנשי ההפקה היו צריכים לצאת מאותה המאה שבה חי אורסון סקוט קארד כדי שקטע כזה אשכרה יעבור אישור ויוקרן בבית קולנוע בשנת 2013. חבל, 13 שנה רידיק נאבק על חייו, ורגע אחד יכול לגרום לכם לרצות לראות אותו מתפגר.
ומה אתם חשבתם על "רידיק"? ספרו לנו בפייסבוק