"עד סוף הקיץ" של נועה אהרוני היא דרמה ריאליסטית צנועה, שנראה כאילו חלפה עד כה מתחת לרדאר גם בהקרנותיה בפסטיבל חיפה לפני שנתיים וגם בהתמודדות על פרס אופיר בשנה שעברה, עד שמצאה לבסוף באיחור את דרכה למסכי הקולנוע. הסיבה לכך היא כנראה העובדה, שיש משהו בסרט הזה שמשייך אותו לעידן אחר בקולנוע הישראלי, זה שבו דרמות משפחתיות נטולות יומרה ומצד שני עתירות סימבוליזם בזעיר אנפין היו הענף העיקרי שלו. לפני עשור סרט כמו "עד סוף הקיץ" בטח היה זוכה ליותר תשומת לב. מצד שני, כיום חלק ניכר מהסרטים הישראליים כבר פיתחו שאפתנות תמאטית ומעוף אסתטי, בעוד ש"עד סוף הקיץ" נדון לחיים בשוליים. למרות זאת, יש בסרט הזה ערך וגם הישגים מסוימים, והוא עשוי לקסום לקהל מבוגר חובב נוסטלגיה (הסרט מתרחש בשנות ה-70 והוא מעוצב בקפידה) וסיפורים משפחתיים נוגעים ללב.
מיכל (מיכל ורשאי) חיה במושבה במרכז הארץ עם בעלה ושני ילדיה, ומתמודדת עם קשיים מגוונים. קודם כל, בתה המרדנית מאיה (בר מינאלי) נמצאת בסכנת הישארות בכתה א', כיוון שהיא לא יודעת לקרוא ולכתוב. במקביל, מתגברות השמועות על כך שבעלה (ישי גולן) בוגד בה עם נשות המושבה, וזאת בזמן שאחותה (שרית וינו אלעד) מתקשה להתאושש מהפרידה מהבעל שלה. אם זה לא מספיק, אז גם אביה של מיכל (יאיר רובין), שנטש את משפחתו לפני שנים, מחליט לפתע לשוב לחייה. כל הלחצים האלה מאיימים לדרדר את מיכל למשבר רגשי אמיתי.
בלבו של הסרט הבעייתי הזה מפעם סיפור אותנטי ומעניין על אישה שנמחצת על-ידי מכבש תפקידיה המסורתיים, ומתעקשת לגבש זהות עצמאית, המשוחררת מהתלות בגברים בחייה. במידה רבה, יש בסיפור הזה דמיון מפתיע ל"הנותנת" של הגר בן אשר, סרט נועז בהרבה, שבאופן מפתיע לא פחות ליהק גם הוא את ישי גולן לתפקיד הגבר החביב, שמתגלה כדפוק. בניגוד לסרט של בן אשר, "עד סוף הקיץ" של נועה אהרוני בוחר לעטוף את הזעקה הנשית שלו בעטיפה מלאכותית של דרמה ריאליסטית מתקתקה. הבימוי והצילום הם בסיסיים למדי וחסרי יומרה, גם אם יש בהם מיומנות גלויה לעין, בעוד שהתסריט נשען על יותר מדי נוסחאות וסימבולים, ועל מעט מדי התפתחות עלילתית צלולה ומעניינת. בסופו של דבר, ניכרת התנגשות בין הרגש האותנטי שמניע את הסרט לסגנון העשייה המלאכותי שלו, והתוצאה הסופית מעוררת אי נוחות.
עם זאת, יש לסרט גם יתרונות מובהקים. העיצוב האמנותי של דרור אלחדד הוא עשיר ומשכנע, והצלם בנג'י כהן מאיר ומצלם אותו בעונג גלוי לעין, ואף מעט מוגזם. גם בכל הנוגע למשחק, "עד סוף הקיץ" מצטיין רוב הזמן. מיכל ורשאי, שלפני כעשור הייתה הבטחה גדולה בתיאטרון אך קצת נעלמה מהשטח, עושה תפקיד קולנועי עוצמתי ומשכנע בתור אישה במסע אל החופש. אהרוני מצטיינת אפילו יותר בעבודה עם הילדים שמשתתפים בסרט: בר מינאלי מושלמת בתפקיד הילדה הג'ינג'ית הקשוחה והסוררת, ואיתמר אורני מצוין בתפקיד אחיה הקטן. דווקא דמויות הגברים של גולן ורובין יוצאות חד-מימדיות ביותר, אבל אולי זה אך טבעי בסרט שנעשה בידי אישה. אחרי שנים שבהן הנשים סבלו מייצוג שטחי בקולנוע שנשלט על-ידי גברים, אולי מדובר בסוג של אפליה מתקנת.
בכורה: סיון טלמור שרה את שיר הנושא של הסרט
ומה אתם חושבים על "עד סוף הקיץ"? ספרו לנו בפייסבוק