חצי שנה לאחר שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן, הגיע בסוף השבוע האחרון לאולמות בארץ "כחול הוא הצבע החם ביותר". כפי שיודע כל מי שקרא מדורי קולנוע בששת החודשים האחרונים, זוהי דרמה צרפתית העוקבת אחר הרומן בין אמה (ליה סיידו), אמנית לסבית צעירה ובין אדל, תיכוניסטית שלה זו התנסות ראשונה במערכת יחסים חד-מינית ובאהבה בכלל. בישראל אימצו המפיצים את השם הבינלאומי של הסרט, אך בצרפת הוא נקרא בשם גיבורתו "חיי אדל".
את הסרט ביים עבדלעטיף קשיש, והוא התבסס על רומן גרפי של ז'ולי מורה. שם, דמותה של תלמידת התיכון נקראה קלמנטיין, אך בגרסה הקולנועית החליט הבמאי לקרוא לה אדל על שם השחקנית שמגלמת אותה אדל אקסרקופולוס.
וכך, נוצר מקרה נדיר שבו יצירה קולנועית נקראת בשם הגיבורה שנקראת בשם השחקנית, והאמת שזה רק מתבקש כי יותר מלכל אחד אחר, הסרט הזה שייך לכוכבת הראשית שלו. הוא נמשך לא פחות משלוש שעות, ואדל שם בכל סצינה וסצינה, ממלאת את המסך בחיים. מובן מדוע חבר השופטים בפסטיבל קאן, בראשות סטיבן שפילברג, חרג מן המסורת והעניק את הדקל המוזהב לא רק לקשיש אלא גם לסיידו ולאקסרקופולוס.
מובן גם מדוע הניו יורק טיימס בחר השבוע באקסרקופולוס לככב בפרויקט מיוחד בהשתתפות 11 השחקנים והשחקניות הגדולים של השנה, וזאת בצד שמות בסדר הגודל של רוברט רדפורד וקייט בלנשט. הצרפתייה, בת עשרים, הגיעה לקאן כאלמונית מוחלטת לאחר שהשתתפה בכמה תפקידים קטנים בכמה סרטים לא חשובים, ויצאה ממנו כאחת ההבטחות הגדולה של דורה. המעמד שלה רק השתדרג בעת שהחלה להתראיין, והתגלה שיש לה נוכחות גם מחוץ למסך הגדול. במהלך מסע יחסי הציבור של "כחול" התפרץ סכסוך עקוב מדם בין קשיש וסיידו, ודווקא היא, הצעירה בחבורה, ניצבה ביניהן כמבוגר האחראי.
סיידו טענה שקשיש נהג כרודן כוחני ובלתי נסלח, הבמאי האשים אותה בפינוק, תככנות ושקרנות, ורק אדל עמדה ביניהם וניסתה להרגיע את הרוחות. נכון, אמרה, היו קונפליקטים בזמן הצילומים, אבל ככה זה תמיד; נכון, הופעלו עלינו מניפולציות מול המצלמה, אבל ככה זה בקולנוע; נכון, היוצר התנהל כמטורף, אבל ככה זה עם גאונים; היה קשה, אבל עכשיו הכל בסדר, העיקר שהתוצאה מוצלחת ומצליחה, הכריזה בפייסנות.
אז אקסרקופלוס סירבה להצטרף במלוא הכוח למסע ההשמצות שסיידו הובילה נגד קשיש בסיוע התקשורת הצרפתית, אבל זה לא אומר שהיו לה רק דברים טובים להגיד עליו ועל חווית הצילומים. יום לאחר הפרמיירה בקאן, אני פוגש אותה בריביירה עם עוד כמה עיתונאים מרחבי העולם, ואף שזה המפגש הראשון בקריירה שלה עם התקשורת, היא לא מגמגמת ולא מסמיקה לרגע ומדברת בגילוי לב מוחלט על מה שעברה ועל מה שהיא עוברת, לטוב ולרע.
כך מתברר כי בניגוד למה שאפשר היה לחשוב, החלק הקשה בצילומים מבחינתה לא היה רק האקטים המיניים הארוכים והמפורטים בצורה חריגה שבסרט, אלא גם סצינות הבליסה למיניהן. קשיש, כפי שאפשר היה להבחין גם ב"הגרגר והדג", היצירה האחרונה פרי עטו שהופצה בארץ, מתאפיין באובססיה לאוכל, והיא נמשכה גם כאן ואף עמדה מאחורי עצם ליהוק של אקסרקופולוס. "אחרי האודישנים הראשונים, עברו כמה חודשים שבהם עבדלעטיף נפגש איתי שוב, והיית במתח נוראי ופשוט התחננתי שכבר יכריע את גזר הדין", היא מספרת בראיון לוואלה! תרבות. "ואז נפגשנו במסעדה, והוא ראה אותי אוכלת עוגת לימון ואני לא יודעת למה, אבל משהו בדרך שאכלתי אותה מאוד מצא חן בעיניו וגרם לו להחליט שאני המתאימה. אז, יום אחד לפני הסילבסטר, הוא התקשר אליי ואמר לי 'זהו, את יכולה לחגוג, התפקיד שלך'. אני לא יודעת למה, אבל פשוט יש לו קיבעון על אוכל. אפילו כשהדמויות שלו מדברות על סקס הן עושות את זה תוך כדי אכילה".
אז אני מניח שהוא לא הרעיב אתכם בזמן הצילומים.
"להפך, הקאנו".
הקאת?
"כן, באחד הימים הראשונים של הצילומים כולנו טחנו נקניקיות מרגז, עוד ועוד נקניקיות, וזה לא קל לאכול עשר נקניקיות כבר בעשר בבוקר ועוד עם אלכוהול תוך כדי. היינו בשמש, והרגשתי רע. אמרתי לעבדלעטיף 'אני הולכת להקיא'. הוא אמר לי 'בסדר, אבל חכי רגע, שנצלם את זה, אני אביא את הצלם ואז תקיאי'. ואז הלכתי לחפש את הצלם ומצאתי אותו בשירותים, מקיא בעצמו".
איכשהו אני מנחש שזה לא נגמר בזה.
"לא, אחר כך היה את הסצינה שאני הולכת לארוחת ערב ראשונה אצל ההורים של אמה, ומתברר שהם הכינו אך ורק את המאכל השנוא על הדמות שלי פירות ים. הקטע הוא, שגם במציאות אני עצמי ממש שונאת את זה, וכשסיפרתי על כך לעבדל הוא כל כך שמח. הוא אמר לי - 'את שונאת פירות ים? יופי, אז עכשיו תאכלי מהם, ואני רוצה לראות את הפרצוף שלך כשאת עושה את זה'. סיפרתי לו איך אני שונאת את המרקם, את הטעם, את איך שזה נראה את הכל, והוא רק שמח עוד יותר. שלושה ערבים ברציפות, הוא צעק עליי 'עוד פירות ים! תאכלי עוד פירות ים!', ואני אכלתי ואכלתי, מה יכולתי לעשות, אבל הפעם לא הקאתי".
אף שהקיאה רק פעם אחת, הסתובבה השחקנית לאורך כל הדרך עם פרפרים בבטן. "אני טיפוס חרדתי מטבעי, וכל הזמן פחדתי שאאכזב את עבדלעטיף", מודה הצעירה, פריזאית שירשה מאביה היווני את משפחתה הקשה לאיות ולהגייה. "אמרתי לעצמי שאני רק בת עשרים, שאני לא מסוגלת למלא את המשימה, שאף פעם לא אהיה מספיק טובה. בכיתי ובכיתי, וכל הזמן אמרתי לעצמי שאני לא מסוגלת. אבל היו מסביבי שחקנים מנוסים וטובים, והיה לי את עבדל, שהוא לא טיפוס קל, אבל הוא מעורר השראה, והוא יודע איך לדבר עם השחקניות שלו והוא יודע איך להסביר את עצמו, עם מילים או בלי, ובעיקר הוא יודע לעורר אמון. סמכתי עליו".
בגלל האמון הזה הסכמת לסצינות העירום והסקס? אני מניח שהן לא היו דבר מובן מאליו מבחינתך.
"'מההתחלה עבדלעטיף אמר לי 'זה סרט על אהבה ובאהבה יש סקס, ואני לא רוצה לרמוז את זה אלא להראות את זה'. הייתי מוכנה לזה ואמנם פחדתי עד רגע לפני הצילומים של הסצינות האלה, אבל לא היססתי לשנייה. לא סתם כך מראים כאן סקס, זה משרת את הסיפור, זה טבעי ואמיתי, אלה הדברים שקורים כשאנשים אוהבים".
אמרת שפחדת לפני צילומי הסצינה המינית הראשונה, איך הרגשת תוך כדי?
"הסצינה הראשונה שצילמנו היא זו של האוננות, שאני הוזה שאמה איתי במיטה. זה היה ממש ממש מצחיק, כי אז עוד לא הכרתי את ליה, ופתאום היא עולה מעליי, עם השדיים הגדולים שלה. זה היה כמו חלום וזה היה ממש מוזר ושתינו צחקנו המון. היו עוד כמה דקות של מבוכה, אבל אז פשוט שיחררנו והתחלנו לזרום, ככה זה. מכאן והלאה, לא היתה כוריאוגרפיה לסצינות הסקס, פשוט דיברנו בשפה של העור שלנו, בשפה של הגוף שלנו, נתנו לזה לקרות בלי מבוכה, בלי מחשבה, פשוט לגעת".
את יודעת שזה נראה כאילו שעשיתן את זה באמת, אפילו שזה לא היה כך.
"אני יודעת! אתה יודע מה אתמול, כשצפיתי בסרט לראשונה, אמרתי לעצמי 'פאק, רגע, מה קורה פה, יכול להיות שהלכנו עד הסוף והזדיינו על אמת?' ורק אז נזכרתי שלא הכל היה אמת, אבל אני לא רוצה לדבר על זה ולספר על הטכניקות. בוא נשאיר מסתורין, שלא נפגע בקסם של הקולנוע. לא אכפת לי לדבר על זה, אבל לדעתי זה סתם יהרוס את החוויה של הסרט".
ליה אמרה לי שאבא שלה היה בהקרנה, וגם אבא שלך. איך הוא הגיב?
"פחדתי מזה קצת. בזמן הסצינות סקס, הסתכלתי עליו ואז הסתכלתי על המסך ואז ניסיתי לא להסתכל, אבל גם כשלא הסתכלתי אז שמעתי את כל הקולות של ה'אה-אה-אה-אה' שאני עושה, ותוך כדי שאני מקשיבה לגניחות שלי מלמלתי 'או מי גוד או מי גוד'. הייתי ממש נבוכה, אבל אבא שלי אדם נבון ונחמד והוא יודע לקחת את זה בפרופורציות הנכונות. אפילו שאני הבת שלו, הוא מבין שזה חלק מהיופי של הסרט. חוץ מזה, אני חושבת שדווקא העובדה שאני עושה אהבה עם אשה, הקלה עליו. זה מייצר מרחק בין הבדיון למציאות כי הוא יודע שבחיים האמיתיים אני עם בחור, אז כשהוא ראה את מה שהוא ראה, היה ברור לו שזה רק סרט. זה היה אחרת אם הייתי עושה את כל מה שאני עושה בסרט עם בחור".
ומבחינתך, היה לך קל יותר להצטלם לסצינות כה ארוכות ומפורטות עם בחורה ולא עם בחור?
"כן, זה היה פשוט יותר, כי אני יודעת שליה סובלת מאותם פחדים כמוני, מאותן מבוכות כמוני. היא בחורה, יש לה אותו גוף, לא באותו היקפים, אבל יש לה את אותם דברים. עזרנו אחת לשנייה בכל פעם. הרגעתי אותה, היא הרגיעה אותי. רק במבט שלה, היא נתנה לי הכל".
הסרט נעשה והוקרן בדיוק בעיצומן של ההפגנות בצרפת למען החוק שיסדיר נישואים בין בני אותו מין. יצא לך לקחת חלק בתנועה הציבורית הזו?
"לא יצא לי, אבל אני כמובן לא מבינה את מי שהתנגדו לחוק הזה. מה, נישואים של הומואים ולסביות, זו הבעיה של צרפת? ברור שלא. יש בעיות יותר גדולות. שכל אחד ואחת יאהבו את מי שהם רוצים ויתחתנו עם מי שהם רוצים. אין לי שום בעיה זה, אבל אני לא חושבת שעל זה מדבר הסרט. זה כן סרט שמשדר סובלנות, אבל זה לא סרט על אהבה בין נשים, וזה גם לא סרט על בחורה שמגלה שהיא אוהבת נשים. הדמות שלי לא אוהבת נשים, היא אוהבת אדם מסוים אחד".
את אוהבת את הדמות שלך?
"מאוד, ולא רק בגלל השם שלה... אני אוהבת את זה שהיא תמיד נותנת את כל כולה. במיטה, למשל, היא מתמסרת לחלוטין, ולא בגלל שהיא מלכתחילה גאה בגוף שלה או מרגישה נוח איתו, אלא בגלל שהיא לומדת לאהוב אותו בשביל האהובה שלה. זה חשוב, אנחנו צריכים ללמוד לאהוב את הגוף שלנו כי אם אנחנו לא נאהב את עצמנו, האהובים שלנו לא יאהבו אותנו. אני גם אוהבת את זה שהדמות כנה ואמיתית לגמרי, בלי משחקים. כששואלים אותה על פיקאסו, היא לא מפחדת להודות שהיא מכירה את השם שלו אבל שהיא לא מבינה בו כלום. חוץ מזה, הדמות ואני אוהבים אותה מוזיקה, והבחור שהיא שוכבת איתו בהתחלה הוא היום הבן זוג שלי, אז בכלל אני מרגישה קרובה אליה".
הבחור שעליו מדברת אדל הוא ז'רמי להארט, שחקן צרפתי בן 28 שהופעתו ב"כחול" נרשמה כתפקידו המשמעותי עד כה. בשעה שהסרט וכל מה שהתרחש סביבו הוציאו את סיידו וקשיש ממורמרים וזעופים, אקסרקופולוס הרוויחה ממנו אהבה חדשה, וגם תהילה כמובן.
איך היא מתמודדת עם התהילה הזו ועם העובדה שכמאמר הקלישאה וכמו שכתוב באגדות, הפכה בין לילה לכוכבת ולמניה חמה הן בתעשייה הצרפתית והן בהוליווד? "אני עוד לא כל כך מעכלת את זה", היא אומרת. "הכל חדש לי, הכל משמח אותי, אני משתדלת להתמקד בעיקר, ואני אשתדל לעשות את הבחירות הנכונות, את הסרטים הנכונים. אני רוצה לעשות הכל. לשחק כל תפקיד אפשרי. לעשות דברים שבחיים לא הייתי עושה במציאות. להיות אשה אחרת, להיות ילדה רעה, להרגיש כאילו שהתגלגלתי בין כמה נשמות. מגיל צעיר גם הקדשתי הרבה חשיבות לטיפוח האנגלית שלי, אז אני חושבת
שאני יכולה לעשות את כל זה גם בצרפת וגם באמריקה".
את יודעת שמה שלא יקרה, תמיד יחזרו בסוף לתפקיד הראשון שלך, תמיד ידברו עליו, תמיד יסתכלו עליו כנקודת ציון. ועם האינטרנט, מישהו תמיד ידאג שאפשר יהיה לראות את הסרטון המלא של סצינות הסקס מהסרט, או פשוט פריימים נבחרים שלך בהן.
"זה נכון, זה נכון לגמרי. אני מודעת לזה. אני לא מפחדת מזה. לא אכפת לי".
בלעדי: ליה סיידו פותחת פה גדול ומציגה את הצד שלה בסיפור