"כחול הוא הצבע החם ביותר" הוא אחד הסרטים הלוהטים של השנה גם בגלל איכותו, אבל גם בגלל מחול השדים שהתפתח סביבו; סקנדל שהוכיח כי קולנוע אינה תמיד האמנות הטהורה ביותר, ועורר מרה שחורה כמעט בכל המעורבים בו.
בתחילת הדרך, הכל דווקא היה צבוע בגוונים חיוביים: הדרמה הצרפתית על סיפור אהבתן של שתי צעירות הוקרנה במאי האחרון במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן, ומיד כבשה את הקהל. היה ברור שתזכה בדקל הזהב, העיטור היוקרתי באירוע ובכלל אחד הפרסים החשובים בתעשיית הקולנוע, וזה אכן קרה. למעשה, יושב ראש חבר השופטים סטיבן שפילברג כל כך התרגש מן הסרט, עד שהחליט באופן חריג להעניק את הפסלון הן לבמאי שלו, עבדלעטיף קשיש ("הגרגר והדג"), והן לשתי כוכבותיו ליה סיידו, ואדל אקסרקופולוס. השלושה חגגו את הזכייה בנשיקות וחיבוקים כה חמים, עד שאפשר היה לחשוב שהם משפחה. האידיליה נראתה מושלמת, ההרמוניה מלאה.
אבל היה ברור שאם עובדים במשך חודשים רבים על סרט באורך שלוש שעות, ובהן סצינת סקס אינטנסיבית וארוכה בצורה יוצאת דופן, ודאי שנותרים משקעים, ובשלב מוקדם הם אכן עלו על פני השטח. זה קרה בסתיו, עת ש"כחול" החל את מסע היח"צ שלו בארצות הברית. לא ברור מה בדיוק גרם לזה, אבל אז החליטה סיידו, מי שהקהל האמריקאי הכיר עד אז בעיקר מ"משימה בלתי אפשרית 4" ו"חצות בפריז", לשחרר את חרצובות לשונה. היא סיפרה לכל מי שרק רצה לשמוע ובקול דומע שההפקה היתה סיוט בל יתואר, שקשיש ניצל אותה והתעלל בה, שלעולם לא תעבוד איתו שוב. הבמאי לא נשאר חייב, דחה את טענותיה על הסף וקרא לה מפונקת ובכיינית.
הוויכוח ביניהם תפס כותרות בצרפת גם בגלל המטען הסמלי שלו - כמו שאומרים בישראל, הריב הזה הוציא את השד העדתי מהבקבוק. זאת כיוון שסיידו היא לבנה מיוחסת, נכדתו של אחד האנשים העשירים והחזקים בתעשיית הקולנוע של מדינתה, ואילו קשיש הוא מהגר מצפון אפריקה, נטול כל קשרים וגב כלכלי, שתמיד הרגיש כמו נטע זר בתעשייה ובמדינה. העיתונאים נהנו למצות את הפוטנציאל השערורייתי של הסכסוך הזה, והתעסקו בו כל כך הרבה עד שהבמאי הכריז כי הסרט כבר טמא מבחינתו, והיה מעדיף שלא ייצא בכלל. מובן שהכרזה זו לא מנעה את הפצתו בצרפת, שם זכה להצלחה קופתית. כך קרה גם בארצות הברית ובכמה מדינות נוספות, ובסוף השבוע הקרוב יתגלגל "כחול" גם לאולמות בישראל.
לפני שזה קורה, נחזור לנקודת ההתחלה: בכורת "כחול" בפסטיבל קאן, שמיד לאחריה פגשתי את סיידו עם קבוצת עיתונאים מצומצמת מרחבי אירופה. אז מיעטה לדבר סרה בסרט וביוצרו, גם מפני שמלכתחילה לא חשבנו אפילו להוביל אותה למקומות הללו, אבל היא כן ענתה בכנות מלאה על כל שאלה שנשאלה, ואפשר היה להרגיש שיש לה ביקורת. זו לא הפעם הראשונה שמזדמן לי לראיין את השחקנית בת ה-28, ככל הנראה המובילה מבין בנות דורה בצרפת, וכמו תמיד, גם הפעם הפגינה פתיחות אין קץ. כוכבות הוליוודיות במעמדה מתגוננות מאחורי שריון - היא חשופה לחלוטין.
בלי ללכת סחור-סחור, הראיון התחיל בשאלה שאי אפשר להתחמק ממנה - האם היה לה קשה לצלם את הסצינה המדוברת בסרט ובכלל אחד הרגעים הקולנועיים המדוברים של השנה, בה היא ושותפתה עושות שוב ושוב בין הסדינים את כל מה שרק אפשר לעלות על הדעת. "זה היה קשה במובן אחד לפעמים פשוט שאלתי את עצמי 'רגע, מה אני עושה פה?'", אומרת סיידו בראיון בלעדי לוואלה! תרבות. "אבל היו בסרט סצינות הרבה יותר קשות. למשל, סצינות האוכל. עבדנו עליהן בפרך. באופן כללי, לא היה לנו שום פנאי בתקופת העבודה על הסרט. אלה היו חודשים שבמהלכם הייתי בתוך הדמות שבעה ימים בשבוע. אפילו על הדברים הכי קטנים עמלנו במשך שעות. סתם, לדוגמה, יש את המפגש הראשון בין הדמות, שאנחנו חולפות אחת על פני השנייה. ביזבזנו על זה עשר שעות. כן, עשר שעות. עשינו מאה טייקים, אני לא צוחקת, מאה טייקים, וכל זה בשביל משהו שנמשך עשר שניות. היה מאוד קשה לעבוד ככה. מה שלא עשינו, הבמאי תמיד חיפש משהו אחר, וזה מאוד פוגע בביטחון, כי כשכל פעם אומרים לך שמה שעשית עדיין לא מספיק טוב אז את מתחילה לחשוב שהבעיה בך ושאת לא שחקנית טובה".
העבודה בפרך השתלמה כי שום דבר בסרט לא נראה מלאכותי או כמו תוצאה של משחק. הכל נדמה אמיתי.
"אבל סצינת הסקס לא אמיתית, כמובן. הו לא, חס וחלילה. יש הרבה דברים שאני יכולה לעשות על המסך, אבל יש כמה דברים שאני לא מוכנה לעשות על אמת - לא ללכת לשירותים על אמת, לא לעשן על אמת ולא להזדיין באמת, לא לא. אז היה לנו כוס מזויף. בנו את זה בדיוק רב, ככה שקשה להבחין בכך, אבל שמו לנו כאלה דברים מפלסטיק בין הרגליים וכך הצטלמנו, בלי שנצטרך לגעת אחת בשנייה. זה לא היה נעים במיוחד, אבל זה היה יעיל. גם זה, אגב, לקח הרבה זמן. בכל בוקר לפני הצילומים של הסקס, בא מישהו להתקין לנו את האפקט המיוחד, ובכל פעם התהליך לקח שעתיים. מעיק, בקיצור, אבל אחרת לא הייתי מצטלמת".
אבא שלך הגיע אמש לפרמיירה, נכון?
"כן, הוא עשה לי הפתעה. ראיתי אותו בקהל וישר כיסיתי את העיניים. זה נורא, איך אתה יכול לראות את הבת שלך ערומה על המסך? העניין מבחינתי הוא העירום, לא הדברים שאני עושה ערומה אלא עצם העירום. לדעתי, מביך מבחינת אבא לראות פתאום נקודת מבט של מישהו אחר על הבת שלו, לראות איך היא הופכת לאובייקט מיני".
ואיך באמת הוא הגיב?
"הוא אמר לי 'היית טובה מאוד. מאוד מאוד מאוד טובה'. ואז הוא הוסיף - 'בזמן הסצינה ההיא, לא הסתכלתי'. ואני אמרתי - 'כמובן שלא'. אגב, גם אני כיסיתי את העיניים כשהקרינו את הסצינה הזו".
אפילו שהסרט המסובך להפקה גזל כל כך הרבה חודשים מחייה, סיידו מצאה גם זמן לפרויקטים אחרים. בהתאם לכך, בקאן אפשר היה לראות אותה גם ב"גרנד סנטרל", שאמנם לא הופץ בארץ אך נרשם כאחת היצירות הקולנועיות המוערכות של השנה בצרפת. בניגוד ל"כחול", בדרמה זו שיתפה פעולה עם במאית רבקה זלוטובוסקי, מה שהזמין את התהייה מה שונה, אם בכלל, בין זה שגבר מביים אותך ואשה עושה זאת. למען האמת, רוב השחקניות, בעיקר האמריקאיות שבהן, היו מגיבות על כך באופן דיפלומטי וסתמי. אך הצרפתייה, כהרגלה, מספקת תשובה מפורטת ומלאת תוכן.
"יש הבדל. כשזה במאית, זה קשר מסוג אחר", סיידו אומרת. "כשאת עובדת עם קולנוען, יש איזה אלמנט של פיתוי. הם לא יודעים. האשה, מבחינתם, היא 'האחר'. הם מסתכלים עלייך ואין להם מושג איך לקרוא אותך. יש שם משהו שהוא לא באמת מבין. אני באמת חושבת שיש הבדל בין גבר ואשה".
ובכל זאת, נראה שקשיש מבין נשים לא רע, לא?
"הוא אוהב נשים, והוא באמת מתקרב להבין אותן לא רע - ועדיין, זה לא זה, משהו חסר לו. הוא מסתכל על האשה כמשהו שהיא לא הוא. כשאשה מסתכלת על אשה אחרת, היא יודעת. היא יודעת איך אשה רוצה להיראות, איך אשה רוצה להתנהג. כשעבדתי עם רבקה על 'גרנד סנטרל', ידעתי איך היא רוצה שאשחק והיא ידעה איך אני מרגישה. אני יודעת מה זה להיות אשה מאוהבת. מה זה להיות גבר מאוהב? אין לי מושג".
מכל זה אני מניח שהיה לך קל יחסית לשתף פעולה עם הכוכבת שבצדך, אדל. באמת נראה שאתן כבר כמו אחיות. איך היתה העבודה המשותפת? את יותר מנוסה ומבוגרת ממנה, האם שמשת לה מעין מורת דרך?
"הייתי סוג של מורת דרך, אבל לא במובן המקצועי. לא נתתי לה עצות איך לשחק - זה משהו שאף פעם לא אעשה, כי אני לא הבמאית וזה לא התפקיד שלי. אבל בזמן שהצילומים כבר נהיו ממש אינטנסיביים וראיתי שקשה לה, אז הייתי מרגיעה אותה ואומרת לה 'אל תדאגי, הכל יהיה מצוין. הסרט הולך להצליח וזה יעשה לך טוב. עכשיו קשה, אבל בסוף זה יהיה שווה'. העזרה שלי התבטאה בלהיות שם בשבילה ולהקשיב לה. בכל מקרה, התרשמתי עד מאוד מתצוגת המשחק שלה. יש בה משהו מאוד חייתי, מאוד טבעי ואנרגטי. אצלי הכל הרבה יותר מחושב".
"כחול הוא הצבע החם ביותר" מבוסס על נובלה גרפית בשם דומה של ז'ולי מרו. הוא נקרא כך על שם צבע שיערה של הדמות בגילומה של סיידו, וכתוצאה מכך היא נדרשה להמיר את הבלונד שלה בגוון הכהה והמוחצן. "זה היה הימור בשבילי, אבל שמחתי לקחת את זה על עצמי", היא אומרת בהקשר לכך. "אני כבר רגילה לכך, כי בתור נערה, ניסיתי את כל התסרוקות ואת כל צבעי השיער. זו היתה מבחינתי דרך להתחבא, הרי מה זה שיער אם לא תחפושת? נקודתית, מה שהפריע לי בכחול זה שהיה לי קשה להתלבש איתו. זו בעיה למצוא בגדים שיתאימו לשיער כחול".
אם כבר מדברים על בגדים, נוסף למשחק פיתחת גם קריירת דוגמנות משגשגת...
"הו לא, אני לא דוגמנית".
לא? בכל זאת, עשית קמפיינים לפרדה...
"אני אוהבת את הקמפיין לפרדה, יש שם נקודת מבט אינטלקטואלית. אני גם אוהבת בגדים, אבל אני לא אוהבת אופנה, ואני לא דוגמנית. זו טעות נפוצה. אני יודעת שזה כתוב בוויקיפדיה, אבל זו לא העבודה שלי וזו אף פעם לא הייתה. לא, אופנה לא מעניינת אותי. אני אפילו לא בורחת ממנה, אני סתם מתעלמת ממנה. אני מי שאני וזהו".
לאחר ההישגים בקאן, תנסה סיידו להמשיך את המומנטום גם בפסטיבל ברלין הקרוב, שייצא לדרך בפברואר הקרוב בהקרנת "מלון בודפשט הגדול" של ווס אנדרסון, בו תככב גם היא. בכך היא ממשיכה את הקריירה ההוליוודית שלה, שבמהלכה כבר הספיקה לעבוד עם טרנטינו, וודי אלן, רידלי סקוט וטום קרוז, והדבר מעלה את התהייה אם אין בכוונתה לנטוש לחלוטין את צרפת ואת תעשיית הקולנוע שלה ולהשתקע בארצות הברית, שם גם יהיה לה יותר שקט ואיש לא יציק לה בגלל הייחוס המשפחתי.
"לא, אני לא חושבת שאעשה זאת", היא אומרת. "אני אוהבת קולנוענים אמריקאים ואוהבת לעשות קולנוע אמריקאי ומתכוונת להמשיך בזה, אבל אני לא חושבת שצריך לעבור לארצות הברית לשם כך. אפשר להמשיך בזה גם מצרפת".
לפני סיכום, אמרת שהעבודה על "כחול" היתה לא פשוטה, בלשון המעטה. מתי הבנת שזה היה שווה, שייצא לכם סרט בלתי נשכח?
"רק כאן, בקאן. כשראיתי את התגובה שלך, שלכם. שמחתי, כי באמת, אתם לא יכולים לתאר לעצמכם מה עבר עליי. אי אפשר לתת יותר ממה שנתתי לסרט הזה. עשיתי הכל. הייתי לגמרי בתוך זה, הכי עמוק שאפשר. הרבה פעמים היה לי כל כך קשה שאמרתי לעצמי שאולי אתחרט על זה, אבל מה שלא היה ומה שלא יהיה, אני לפחות שמחה שאנשים אוהבים את הסרט, וזה אומר שלא סבלתי לשווא. אני לא יודעת עד כמה הוא יצליח, ולא יודעת עד כמה הוא יתרום לפרסום שלי, אבל אני אוהבת להנציח את רוח הזמן ואני חושבת שמעל הכל, הסרט הזה לוכד את המהות של 2013 וכשרואים אותו, וכשייראו אותו, נושבת ותנשב ממנו רוח התקופה".
בהקשר הזה, העובדה שהסרט מציג סיפור אהבה לסבי באמת משקפת את אחת התופעות הבולטות השנה בצרפת - ההפגנות הסוערות והמוצלחות בסופו של דבר למען אישור חוקתי של נישואים בין בני אותו מין. לקחת חלק בקמפיין הציבורי ההמוני הזה?
"לא, לא הייתי מעורבת בזה מסיבה פשוטה - אני לא מאמינה בנישואים. לא בין נשים לנשים, לא בין גברים לגברים ולא בין גברים לנשים. בכל מקרה, הסיפור בסרט הרבה יותר גדול בעיני מחוק כזה או אחר. הגיבורות שלו עוברות מהפכה והיא תשנה את חייהם, אבל לא רק במובן של הנטיה המינית או של המין בכלל. המהפכה הזו קשורה בסקס, כי זו תמיד נקודת המוצא של כל מהפכה, אבל היא הרבה מעבר לכך. כל מהפכה מתחילה בסקס, אבל לא נגמרת שם".