ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע בזמנו שבשום אופן לא יצפה בסרט הישראלי המועמד לאוסקר "שומרי הסף" כי אם שישה מראשי השב"כ של המדינה שאתה מנהל מדברים על היסטוריית המחדלים המדיניים, האתיים והבטחוניים הכי טוב זה לעצום עיניים חזק חזק ולהעמיד פנים שלא שומעים כלום, הכל בצבע או"ם.
ביבי הוא כמובן לא היחידי ש"שומרי הסף" עשתה לו צרבת בעוד שהסרט התקבל בעניין והערכה בעולם, כאן בבית ובמשרד החוץ לא מעט חוטמים התעקמו כאילו הריחו משהו מסריח. שזה כמובן מצחיק מאוד כי משהו באמת מסריח, אבל אל תספרו לאף אחד. "שומרי הסף" לא נשארה רק נחלת הקהל קונה הכרטיסים, והיא מצאה עצמה כסדרה בת חמישה פרקים, המרחיבה ומוסיפה על הסרט ועוד ממש בערוץ שהאגרה האזרחית משלמת עליו. אירוניה מגיעה בכל כך הרבה צורות.
יוצר "שומרי הסף" נגד ערוץ 1 בשל דיון מגמתי בסדרה: "'האח הגדול' יותר טוב"
בואו ונגיד שדרור מורה, יוצר הסרט והסדרה, הוא דוקומנטריסט מרושע, עוכר ישראל, שמאלן וסמולן, מחפש מתחת לבלטות איך לדבר סרה על ישראל. נאמר את כל זה, ועדיין מורה לא בחר ל"שומרי הסף" מרואיינים שידועים כאישיות כזו על אף אחד מראשי השב"כ לשעבר אי אפשר לומר באמת דברים דומים, והם אלו המדברים על המחדלים הגדולים הבטחוניים והפוליטיים של מדינת ישראל. מורה לא הכניס מילים לפיהם, לא ערך אותם באופן מגמתי, ובסדרה הוא נמנע מסנסציוניות ואפילו לא לחץ במיוחד על תשובות כאשר שאלות ששאל לא נענו. מורה הבין שגם שתיקות הן תשובות טובות, וגם צדק.
במה שונה "שומרי הסף" הטלוויזיוני מזה הקולנועי? בעיקר בחלוקה התמטית לפרקים הקמת השב"כ, ההתנחלויות, פרשת סברה ושתילה, פרשת קו 300, הטרור היהודי. כל אחד מהנושאים נדון באריכות, ומגובה גם בחומר תיעודי מעבר לראשים המדברים.
ההישג העיקרי של "שומרי הסף", הסרט כמו גם הסדרה, הוא בהצלחה שלו לדובב את סמלי הישראליות המיינסטרימית, מלח הארצ-ית, הבטחוניסטית לכדי אמירות חתרניות עד כדי כך שאפילו פוליטיקאים מהצד השמאלי של הקשת לא היו מזדרזים להצהיר. כאשר יעקב פרי מסביר, ללא התנצלות או התחטאות שעוד ב-1988 סבר שהכיבוש הוא טעות ושצריך היה להגיע להסדר עם הפלסטינים שהיו נכונים לאחד כזה; או כאשר עמי אילון מוציא מהפה את המשפט המדהים "המחויבות האינסופית להגן על מדינת ישראל, הביאה את אנשי השירות לעשות דברים שבשיקול דעת הדעת אינה סובלת", אין אלא להסיק שלא מדובר בפוליטיקה אלא בקומון סנס של מי שלמדו את המורכבויות של יהודה שומרון ועזה דרך הרגליים ולא דרך מהדורות החדשות.
המעניין ב"שומרי הסף" ובדורות השונים של ראשי השב"כ, בעיקר של אברהם שלום, הוא שאפשר ללמוד דרכם ולראות מקרוב איך מדינת ישראל והמדיניות שלה נבנו בעצם מקליקות, מחתרות ומועדוני חברים. מול העמעום של שיטות הפעולה של המחתרות, והחירויות האתיות שנטלו לעצמם אלו שעמדו בראשן, ניסו לקום גופים מדיניים מבקרים נייטרליים, וההתנגשויות לא איחרו לבוא. הדי-אנ-איי הישראלי - שרידים של המערב הפרוע, הסכמים שנסגרים בקריצה ולחיצת יד, פטרונויות וסנדקויות, ומורשת "סמוך" המגה-ישראלית; כל אלו מככבים בסדרה ומסבירים היטב איך הגענו לאן שהגענו. לטוב ולרע, בעיקר לרע.
"שומרי הסף" היא סדרה מרתקת, לא באמת יכולה להיות שאלה לגבי זה; מרגיזה? מקוממת? מרתיעה או מאשררת את כל אלו אי אפשר לטאטא מתחת לשטיח. ראש הממשלה יכול לבחור, משום מה, שלא לצפות במה שנציגי ההיסטוריה הישראלית שנשמו את האבק שהחלטות קודמיו בתפקיד השאירו. מין עמדה תמוהה, כאילו העדויות האלו הן הילד המופרע של הכיתה שאם רק יתעלמו ממנו הוא ישתתק מעצמו. אבל אלו שמשלמים את האגרה כדי לממן את הערוץ הראשון גם אלו שלא; אלו שניצלו את זכות ההצבעה שלהם ומתכוונים להמשיך לעשות זאת, אפילו אלו שלא כדאי לבחור בידיעה, גם אם הידיעה מרגיזה, "שומרי הסף" מאפשרת לנו ואלו שבאים אחרינו לעשות טעויות שונות מאלו שכבר נעשו.