ארץ מדוברת: על הביטויים ש"ארץ נהדרת" הכניסה לשפה

תוכניות סאטירה באות והולכות, מלגלגות על פוליטיקאים שבאים והולכים, ולא בהכרח משאירות סימנים על קירות המערה הישראלית. "ארץ נהדרת", לעומת זאת, שחוזרת מחר (שישי) בערוץ 2, ידעה עונות טובות יותר ופחות, אבל הצליחה לשרוד על המסך כתוכנית שצברה לעצמה מעמד וכבוד בעיקר בזכות היכולת שלה להישאר עם אצבע על הדופק הישראלי הרועד, החיקויים ועבודת האיפור המופלאה - ומעל לכל, השפה שהיא המציאה.

אם יש מדד לפופולריות, הרי שהוא מדד חיקוי – כשכולם הולכים עם קרוקס זו אולי תעודת עניות לטעם הטוב, אבל בהחלט מדד מצויין לחילחול של מוצר. כשכולם ממלמלים "מצ'עמם", בין אם זה סטודנט בהרצאה באוניברסיטה או נהג מונית שמנמיך את תוכנית הדיבורים שחופרת ברדיו, סימן שמשהו עובד.

לא מאוד בשונה מ"הגשש החיוור" שהכניסו אל השפה את "טעות, טועים, טעינו", "העולם מצחיק אז צוחקים", "שאל בני ונען" ו"אתה הבנת את זה ברוך?", גם השפה של "ארץ נהדרת" והביטויים שלה, מהדהדים ושורדים עוד הרבה אחרי המערכונים הספציפיים. לכן, לרגל חזרתה למסך הקטן, כדאי להיזכר בכמה מהביטויים שהצליחו לשרוד את אוטוסטרדת המידע והרפרנסים שאנחנו מוצפים בהם, והפכו לחלק בלתי נפרד מהעברית המדוברת.

הבלוג של מאי חשף את הצופים שמעל לגיל 16 לכמה וכמה דברים מבהילים, שהתגלו כמציאותיים ביותר ברגע שנחשפו לאוויר העולם. בין היתר, השפה הפקאצית של מאי המתנשאת כללה את ביטוי החובה לכל טינאייג'רית שחשה את עצמה – "פאתט". השילוב הפשוט אבל גאוני בין המילה "פאתטי/ת" לבין טון המיאוס והשיעמום שבו הוא נאמר כמו ביריקה, מבלי לטרוח בכלל לומר את המילה כולה, והדמיון למילה "טאפט" הפכו את "פאתט" למילה שמישה לעלבון קצר וקולע. פלא שאימצנו אותו בכזו חיבה?

המקפלות הסנוביות של "ארץ נהדרת" הן מין גרסה מבוגרת יותר של מאי הפקאצה שגדלה להיות בלתי נסבלת ממש כמו שהיה צפוי. במקרה הזה, תסריטאי "ארץ נהדרת" לא בדיוק המציאו משהו כמו שזיקקו אותו מתוך היומיום, בו כולנו ממלמלים לקראת הרגע שבו נוכל לסיים את השיחה סוף סוף. האינפוף המייבש שבו נאמר ה"ממממ.. ביי!", הפך להיות נפוץ כל כך, שגם שיחות טלפון שלא היו אמורות להסתיים בטונים צורמים, קיבלו את הסיומת מממ... ביי!, והשתרשו.

דובה וקיפוד, שני הסטלנים שמגדלים את הכלב ברווז וממררים את חייה של השותפה, הכניסו לשיח את "טו-אוב", קריאת ההתפעלות היעילה שמעבירה בקצרה את העניין. גם במקרה הזה, כבר לא משנה שהמקור הוא של שתי דמויות של שלוכים מטונפים שמתפעלים משטויות גמורות ומעצמם – כולם, אבל כו-לם, אומרים טו-אוב.

לובה המיתולוגית היתה קופאית הסופר הרוסיה הזועפת, שהעבירה כרטיסמועדון, שאף פעם לא באמת "'צטערת" ועם זה גם העבירה ביקורת על האופן שבו אנחנו מתייחסים למי שאנחנו מגדירים כ"זר". חוץ מזה, השיבוש החינני של "משלוחה" לגמרי נכנס לשפה של כולם - עולים ותיקים, ילידי הארץ ויוצאי כל העדות האפשריות. אפילו יש אתר משלוחי טייק אווי שאימץ בחיבה את המינוח. יותר מזה – אין.

אם אתם צריכים עוד הוכחה לזה שהשפה של חלי גונזלס והטון הפסקני-דעתני שלה השפיע גם על אנשים שלאו דווקא היו מזהים את עצמם כנודניקים יודעי כל, אז פשוט תקלידו את הביטוי הסגור "עם כל הכבוד ויש כבוד" בגוגל. תקבלו לא פחות מ- 125,000 תוצאות. כבוד.

"שקר כלשהו" הפך מביטוי ספציפי של החיקוי של אורי גלר ל-X האולטימטיבי במקרים שבאים אין אפילו כוח לטרוח לפברק סיפור. ההברקה כאן היתה לתפוס משהו מהדמות החמקנית והלא אמינה של גלר ולחשוף את העובדה שהוא לא באמת סופר אותנו. במדינה שכל כך הרבה אנשים לא ממש רואים ממטר זה את זה – "שקר כלשהו" בא לנו מצוין.

גם כאן הייחוד של "מגעיל ומעולה" היה בחשיפת האמביוולנטיות של מושא החיקוי אברי גלעד. די מהר, כמו שקורה עם סלנג ומשפטי מחץ שתופסים, הביטוי שכח את המקור שלו, ו"מגעיל ומעולה" קיבל חיים משל עצמו. הוא נאמר באופן המסוים לגבי כל דבר שיש בו את שני הקצוות של מושך-דוחה. שימוש לדוגמא – "טוסט עם חטיף מארס בתוכו? מגעיל ומעולה."

שאולי הוא הישראלי הדוחה, מהסוג שאומר לבחורות שלא רוצות אותו "לכי לכי יא מכוערת". למרות השמישות של המשפט "אולי תסתמי את הפה שלך", הביטוי הכי מצחיק ומדויק שלו הוא כנראה "מה אני גייז?", שנאמר על כל דבר שמערער טיפונת את הגבריות השאולית.

מכל השמות הגרועים שיש למטילת הביצים - למשל, תרנגולת או עוף - "קוריצה" הוא הכי חינני. חוץ מזה שקוריצה היתה משתתפת בעלת מקום של כבוד במערכוני הרומנים, השם הפך להיות מותג ממש כמו "במבה" או "טיטולים" וכל תרנגולת בעלת יחס מיוחד קיבלה את השם. מזללות עופות קראו לעצמן "קוריצה", ואפילו משתתפי "הישרדות" גידלו אחת כזו על האי שלהם.

הביטויים לעיל לקוחים מתוך מהדורת הטלוויזיה של "ארץ נהדרת", זו שמחזיקה בגפה כבר שמונה עונות את המותג הקורס "מדורת השבט". עם זאת, בקיץ הפכה "ארץ נהדרת" לסרט קולנוע - "זוהי סדום" - ואפילו סרט קולנוע מצליח למדי בו צפו למעלה מחצי מיליון אנשים.

מכאן, נראה מעט תמוה שאף לא ביטוי אחד יצא מגבולות אולם הקולנוע אל השיח הישראלי: אמנם שמות המותגים היו מצחיקים ("בנק הבועלים", "קפה אמורה" עם צבעי מותג "ארומה"); לדמויות היה ניב ואפיון משל עצמן (אסי כהן בתור הנסיך המטרוסקסואל, אלי פיניש בתור "המאלק של סדום" המנפץ כדים); אך קשה לזכור משפט אחד, כל שכן ביטוי, מתוך הסרט שיעמוד בסטנדרטים שהציבו "מ'צעמם" ו"פאתט".

אפשר לראות בכך כישלון אמנותי מסוים של תסריטאי הסרט, אולם נראה שגם יוצריו לא יכולים להתגבר על ההבדלים המהותיים בין שני הפורמטים: אורך החיים של דמות ב"ארץ נהדרת" היא של עונה, לרוב עונה אחת, שכוללת כמה תוכניות ולקטים, מה שנותן אופציות רחבות יותר של הטמעה וחלחול. נוסף לכך, תוכניות הטלוויזיה נתמכות בשידורים חוזרים, צפייה בסלולר, VOD ועוד שירותים שהופכים את הביטויים למה שהם, מעבר להיתפסותם בזמן אמת. לעומת זאת, קשה לחשוב על אנשים ראו את "זוהי סדום" פעמיים.

לכן, המבחן האמיתי של "זוהי סדום" יתחיל עם צאת מארז הדי.וי.די של הסרט (כנראה בפסח הקרוב) וכן עם שידורו הצפוי בכל יום עצמאות, כסוג של תחליף ל"הלהקה". רק אז נדע האם "ארץ נהדרת" עשתה את מה הגשש החיוור עשו עם "גבעת חלפון אינה עונה": להשלים דאבל היסטורי בדרך לכיבוש המוחלט של השפה העברית.