כפפות של זהב: על "פייטר"

"עוד פעם סרט איגרוף?" היא התגובה המיידית לנוכח "פייטר", וזה רק טבעי. אחרי הכל, ראינו כבר כל כך הרבה דרמות המתרחשות בזירה, והן היו כה דומות זו לזו, שנדמה כי כבר אין צורך בעוד אחת כזו. הסברה מתחזקת לאור העובדה שעל פניו, "פייטר" הולך בדיוק בדרך של הסרטים הקודמים לו. הנה, שוב פעם אנו חוזים בסיפורו האמיתי של צעיר שנולד בשכונת מצוקה, והסיכוי היחיד שלו לצאת ממנה הוא בזכות כישורי האיגרוף שלו. שוב פעם אנחנו רואים כיצד ההבטחה מתרסקת ומתרוממת מחדש, וכרגיל, כל זה מוביל לקרב האחרון והמכריע. פעם קראו לצעיר הזה רוקי מרציאנו והוא היה מניו יורק, פעם קראו לו רוקי בלבואה והוא היה מפילדלפיה, עכשיו קוראים לו מיקי וורד והוא ממסצ'וסטס

אם כך, אין זה פלא שמשטרת הקלישאות ממהרת לעשות חיפוש על הסרט, אבל כבר במערכה הראשונה מתברר כי הגיבור שלו שונה מכל מתאגרף קולנועי קודם שהכרנו, וכי "פייטר" עצמו אינו דומה לאף דרמת איגרוף שנעשתה קודם לכן. יותר מכך, מדובר בכלל באחת היצירות הקולנועיות האמריקאיות המרעננות והמקוריות ביותר שנעשו השנה. אז מה מסביר את טריות הדם הרב שניגר לאורכו של הסרט? יש לכך שלוש סיבות.

הסיבה הראשונה היא שהתסריט של "פייטר" מבדל אותו מסרטי איגרוף אחרים. בסרטים הללו, הגיבור נאבק בשדים של עצמו. לעומת זאת, ב"פייטר" המאבק של הדמות הראשית אינו פנימי כי אם חיצוני. מיקי (מרק וולברג) אינו ניחן בהרס עצמי, ומי שמאיימת להרוס אותו היא משפחתו – מהצד הגברי זהו אחיו המבוגר והמפוקפק, דיקי (כריסטיאן בייל), שהיה הבטחה גדולה בזירת האיגרוף אך מאז שקע בעולם הפשע והסמים, ומן הצד הנשי מדובר באמו (מליסה ליאו) ובאחיותיו השתלטניות, המתגלות כקן של צרעות מן הזן הנחות.

למיקי, בניגוד למתאגרפים קולנועיים קודמים, אין את הכוחות לחמוק לבדו מכל אלה. לשם זאת הוא זקוק לשרלין (איימי אדמס), הברמנית שהופכת לבת זוגו, וחשוב מכך, לחברתו הטובה ביותר. לשרלין אין עשירית מהכוח הפיזי של מיקי, אבל יש לה תעצומות נפש גדולות בהרבה, ולפיכך היא יכולה לנפנף את הצרעות ואת היתושים הטורדניים שחגים מעל צווארו.

וכך, בשעה שז'אנר האיגרוף בפרט והקולנוע האמריקאי בכלל נטו תמיד לקדש את היחיד, הגיבור הפעם הוא בסך הכל חלק מדינמיקה קבוצתית, ובהתאם לזאת גם "פייטר" מתגלה כסרט דינמי בצורה יוצאת דופן. בדרמות קודמות מסוג זה, מערכות היחסים היו מוגבלות – המתאגרף מול המאמן שלו ותו לא, לדוגמה. כאן, מיקי מתמרן בין עצמו, יקירת לבו, משפחתו, תושבי שכונתו ואנשי המקצוע שמקיפים אותו. העובדה שבמקרה זה מה שעומד במרכז העניינים הוא הקולקטיב ולא האינדיבידואל, מאפשרת ל"פייטר" גם להתמקם בקונטקסט רחב יותר מסרטי איגרוף אחרים. בהתאם לזאת, הוא משתמש בסיפור המסוים שלו כפתח הצצה מרתק לסיפורו של סקטור חברתי שכמעט ולא זוכה לייצוג על המסכים – לבנים בני המעמד הנמוך.

הוליווד לא אוהבת לעסוק בדמויות הללו מפני שהן לא תואמות את האתוס הלאומי הערכי והפוטוגני, והולמות לפיכך יותר את הקולנוע האירופאי, שמלכתחילה מודה כי החיים בזבל. גם ב"פייטר" הדמויות פגומות חיצונית ופנימית, ובכל זאת אנחנו עוקבים אחריהן בעניין. הסיבה לכך היא, קודם כל, עבודת המשחק יוצאת הדופן. לא פלא שהסרט מוביל במספר המועמדויות לפרסי גילדת השחקנים (יחד עם "נאום המלך"), שכן הוא מציג את אחד האנסמבלים המרשימים שנראו על המסך הגדול בשנים האחרונות. הדברים אמורים בעיקר לגבי כריסטיאן בייל ואיימי אדמס, שאמנם מגלמים דמויות שונות לחלוטין, אך עושים זאת באותה רמה יוצאת מן הכלל של כישרון.

בייל, שהשיל מגופו כמה קילוגרמים כדי להתאים את עצמו לעורו של שלד האדם בגילומו, בונה דמות כוחנית וטוטאלית, כמעט על סף הטירוף, שתורמת לעוצמה המחוספסת של הסרט. בניגוד לכך עומדת אדמס, שדווקא הוסיפה למשקלה כדי להתאים את עצמה לנתונים הפיזיים של בת השכן. השחקנית האדמונית משדרת בדמותה כל כך הרבה טוב לב ואהבה טהורה, שהיא מוסיפה ל"פייטר" מנה גדושה של חסד. שני הכוכבים עושים עבודה כה אמינה, שאפשר להאמין כי הדמויות שלהם נתלשו מן החיים האמיתיים, ועם זאת יש בהם גם מספיק שאר רוח כדי שהדמויות הללו יהיו גדולות מהחיים.

למרות הכוח הרב בהופעותיהם של בייל ואדמס, הם עדיין שחקני משנה, ומכך אפשר להבין כי "פייטר" הוא אחד מן המקרים הללו שבהם הדמויות השוליות על הנייר גונבות את ההצגה. אבל אף אחד לא גונב את ההצגה בסרט – ההצגה תוכננה כך מלכתחילה. בין הפסיביות של מיקי לאקטיביות של הסובבים אותו קיים איזון מדויק. גם העובדה שאופיו של הלוחם כה חלש שהוא זקוק לאשה אחרת כדי להילחם באמא שלו לא מחלישה את הדמות אלא רק הופכת אותה למעניינת יותר.

יש שחקנים שהאגו לא היה מאפשר להם לתת כל כך הרבה מרחב לאחרים, אבל מרק וולברג עושה זאת ברוחב לב. הוא יודע שכתוצאה מכך אדמס, בייל וליאו יהיו פייבוריטים לזכות באוסקר בשעה שלו עצמו אין סיכוי לזכות בפרס, אבל זה לא אכפת לו – וולברג ב"פייטר" הוא כמו החלוצים האלה שבראיונות לאחר משחק מצהירים "לא משנה שהבקעתי, העיקר טובת הקבוצה", רק שהוא באמת מתכוון לזה, והמחויבות של השחקן לאיכות הסרט משתקפת לאורך כל הדרך.

המחויבות יוצאת הדופן של וולברג נובעת מכך שהפרויקט הזה הוא הבייבי שלו בשנים האחרונות. היה לשחקן כל כך חשוב להציג את סיפורו של וורד בצורה הטובה ביותר שאפשר עד שהוא לא היסס לוותר על ליטרת הבשר שלו. חשוב מכך, הוא גם לא היסס להפקיד את ההפקה ההוליוודית בידי קולנוענים מבריקים אך אאוטסיידרים, שוודאי אינם הבחירה האולטימטיבית לטפל בסרט ז'אנר מובהק. וכך, את עמדת המפיק מאייש דארן ארונופוסקי, מי שהוכיח השנה ב"ברבור שחור" כי הוא שני רק לטרנטינו ביכולת לשלב בין היסודות של הקולנוע העצמאי והמסחרי.

ארונופוסקי היה אמור בתחילה לביים את הסרט, אך העביר את השרביט לידיו של דיוויד או. ראסל, שנחשב לילד הרע של הוליווד גם בגלל הנטייה שלו להתפרצויות סטייל טוביה צפיר על הכוכבים שעובדים איתו, וגם בשל האופי חסר הגבולות של יצירותיו (למשל "אני אוהב האקביז"). השניים הגדילו עשות ורתמו לשירותיהם את הצלם ההולנדי הויט ון הויטמה, שהפרויקט המוכר שלו עד עתה היה דרמת הערפדים השוודית "הכנס את האדם הנכון", והקשיחות האירופאית שלו היא בדיוק מה ש"פייטר" זקוק לו.

בשיתוף עם אנסמבל השחקנים הנדיר, משכילים שלושת היוצרים הללו לתת הרגשה כמו תיעודית לרגעים בדיוניים, לצבוע מחדש נוסחאות מוכרות, לטעון במתח רגעי שיא שכולנו צפינו את בואם, ובסך הכל להפוך את "פייטר" לזריקת אדרנלין אחת גדולה, שמפתיעה וסוחפת מתחילתה ועד סופה. הם גם מצליחים להפוך אותו לסיפור מעורר השראה על חטא וגאולה, אך בניגוד לקולנוענים קודמים שעבדו בז'אנר, עושים זאת בלי להשתמש בסמליות נוצרית פשטנית. מעבר לכך, יש לשלושה הישג מרשים עוד יותר: אף שהם מעשירים את הסרט ברבדים רבים, כאלה שנדרשת יותר מצפייה אחת כדי לעמוד על כולם, "פייטר" עובד גם כדרמה נטו מהזן הקלאסי ביותר, והוא מספק חוויה קולנועית אדירה במובן הטהור ביותר שלה.

וכך, באופן אירוני, דווקא סרט שיש כל כך הרבה מה לנתח בו ומה לומר עליו מעורר בצופה בו סערת רגשות כה גדולה, שהתגובה המיידית כלפיו היא פשוט רצף משפטים ישירים ובסיסים – וואו, איזה סרט! יו, איזה פאנץ'! אוי, איזו דרך טובה לסגור את 2010, ואיזו דרך מעולה לפתוח את 2011! ובסופו של דבר, כיוון ש"פייטר" מצליח לחדור למקום העמוק ביותר בלב, שבו שוכנים לעד מטבעות הלשון המשומשים ביותר, הרי שמתבקש לתמצת את המקוריות שלו דווקא בקלישאה חבוטה – "פייטר" הוא נוק-אאוט. כן, הסרט הזה הוא אגרוף לבטן, פשוט כך. מיקי וורד הוכיח שלא צריך יותר מזה.